כולם חושבים שהם יודעים מי אני. אני רואה את זה עליהם. מכניסים אותי לקופסאות שלהם. אבל כל אחד מכיר אותי בקופסה אחרת. כל אחד מכיר צד אחר בי, ולעולם לא היה מאמין איזה עוד צדדים קיימים. אולי חוץ מהאנשים המועטים שאי פעם הכירו אותי באמת. שיודעים שניגודים זה אני. קיצוניות זה אני. המקומות מהם באתי הובילו אותי למחוזות שונים ורחוקים, אולי לגמרי צפויים כשרואים את התמונה הגדולה.
אבל אני לא חושבת שאי פעם רציתי את כל הטירוף הזה. להכנס ולצאת מתוך קופסאות שונות כמו איזה ליצן צעצוע. בשבילי זה גיהנום.
אז אני מנסה להפסיק להגדיר את עצמי לפי הקופסאות של אנשים. אני יודעת שכל אחד מהמקומות שהייתי בהם הוא חלק בלתי נפרד ממי שאני. ההיסטוריה שלי, כמו ההווה שלי, היא רק עוד אספקט של היצור המורכב להחריד הזה. רגיש מאוד, פגוע מאוד, אבל לא רק. גם חכם, יצירתי, מצחיק, אמיץ, סקרן, חולמני, בעל תושיה ובעל תקווה בלתי נגמרת ויצר חיים מטורף.
לפחות בפני עצמי אני רוצה להיות מסוגלת לפתוח את כל הקופסאות, לשטח אותן, לחבר את כולן ולתת לעצמי להיות כל מה שהן מכילות ויותר. להיות אני.
