שיחה בצ'אט על אחד הנושאים הכי אהובים לדיון בבדס"מ, העלתה בי תובנה.
לסמוך לחלוטין על מישהו. נושא שנורא אוהבים לפמפם בקהילה. צריך לסמוך לחלוטין על מישהו, בעינייים עצומות, ואם לא עושים את זה לא פגשת את השולט הנכון וכו' וכו'.
לגבי ולגבי התפיסה שלי, אני לא חושבת שמדובר כאן בעניין של השולט הנכון. הדבר הוא פשוט. אני בת 39. שיקמתי את חיי מהריסות פעם אחר פעם. למעשה, אני עדיין משקמת. בל נשגה באשליות, אם לרגע אפסיק להאבק ואכנע, אצלול אחורה ואפול הרבה יותר נמוך ממה שנפלתי אי פעם. ההישגים שהגעתי אליהם הם לא מובנים מאליהם ודורשים תחזוקה מתמדת. הכוחות ששאבו אותי למטה בעבר עדיין שם, מחכים להכנס לפעולה, אם רק אתן להם.
בגילי המופלג, אני סוף סוף מרגישה שיש לי מה להפסיד. אני לא רואה שום סיבה "לסמוך" על אף אדם בצורה מוחלטת. זה סוג של משחק שנראה לי מסוכן מדי. החיים האלו הם שלי, המאבקים הם שלי, ואני מעריכה יותר מדי את המקום שהגעתי אליו מכדי להעז לשחק בו. לשחק עכשיו משחקים אירוטיים-מנטליים לגביו נראה לי כמו ההצהרה הכי גדולה של שנאה עצמית שאני יכולה להצהיר.
אז לא. אני מצהירה שהחיים שלי הם לגמרי שלי, ואף אחד לא יקבל עליהם עוד שליטה לעולם. זה לא אומר שלא אהיה במערכות יחסים אי פעם. זה לא אומר שלא אסמוך על אף אחד, אבל אני כבר לא משחקת בלי רשת ביטחון. אני כבר לא מוותרת על השליטה וההכוונה של חיי. בכל פעם שאתקרב למישהו ואסמוך עליו עם הדברים החשובים לי ביותר בחיים, תמיד אזכור את השבריריות של הכל ואת כך שברגע האמת אין לי אף אחד מלבד עצמי, וכדאי לוודא שאני חזקה ומוכנה לתפוס את עצמי ולהשתלט על כל האספקטים של חיי לגמרי, בכל עת.
