יש המון נשים בעולם. אני נשלטת. גם מזה יש לא מעט. יש המון ממש כאן, בכלוב.
ויש לי בראש שאין בי שום דבר מיוחד. שום דבר שמצדיק שמישהו יאהב אותי וירצה להיות איתי. דווקא איתי.
ומה שהכי מוזר בכל זה הוא שבכל אחת אחרת אני כן רואה משהו לאהוב. אני רואה את הייחוד של כל אחת אחרת, מלבדי. אני רואה את הצירוף החד פעמי של מי שהיא. המראה, התכונות, הכל, ואני פוסקת שהיא ראויה לאהבה.
ואני לא מצליחה להבין למה אני מבטלת את עצמי, כאילו אני משתוקקת לבטל את עצמי. כאילו אם אמחק את עצמי, איכשהו העולם יעשה נכון יותר. ואני יודעת. אינטלקטואלית אני יודעת.
אני יודעת שגם אני צירוף חד פעמי. וכן, יש בי תכונות מחורבנות. אבל גם יש בי כל כך הרבה שראוי לאהבה. אם הייתי מישהי אחרת, כמוני, אני הייתי אוהבת אותי. את השאיפה שלי לצדק ומוסריות, החמלה, ההגנה על חסרי הישע. את ההומור שאני מסוגלת לראות בהכל, הדמיון המפותח, כשרון הכתיבה. אני יודעת שאני שמה לב לדברים באנשים ובהתרחשויות, אני חשה דברים שאנשים אחרים לא חשים. ואני אוהבת ידע. מאוד.
ועוד הרבה דברים. אני חד פעמית. ואני סקסית. את זה אני יודעת, כי אמרו לי את זה כל כך הרבה פעמים, ואני מאמינה ויודעת שלא חשוב כמה אתאמץ, משהו בי משדר את זה.
ואני יודעת להתמסר. אם אני עושה את זה, אני עושה את זה לגמרי. או שבכלל לא. כי אצלי אין שטויות.
אז אני חד פעמית ואני ראויה לאהבה, לא כאקט של רחמים, אלא פשוט כי ככה, אני מדליקה לגמרי.
ואתם חושבים שאני אזכור את זה מחר? אתם חושבים שאני אזכור את זה מחר?
:(
