את כל הדברים היפים שכתבתי. ואני באמת מאמינה בהם, אינטלקטואלית.
אבל רגשית, אני פשוט לא מצליחה להבין איך מישהו כמוך מוצא עניין, מקדיש תשומת לב ומשאבים, למישהי כמוני. מישהו שבאורח מציק, בכל פעם שאני חושבת על המילה שלמות, שמו מייד צץ לידה.
אולי זו סתם בריחה, אני לא יודעת. אולי נוח לי יותר ככה, פשוט יותר. פשוט לא להאמין וגמרנו.
כל כך קשה לתפקד מולך בקשר כשווה. כן, שפחה, אבל שווה במחוייבות שלי, בלקיחת האחריות על להיות שם לגמרי ולתת את כל מה שיש לי. זה קשה. יותר קל להעמיד פנים שזה פשוט לא באמת קורה. זה חלום. זה לא אפשרי הרי. דבר כזה לא יכול לקרות.
דיברנו היום על מנות סבל, ואיך, לפחות לפי התיאוריה שלי, אדם שסבל המון יקבל מתישהו דברים טובים, בשם האיזון. ואמרת שלפי התיאוריה שלי, לי לגמרי מגיע עכשיו.
אז אולי מגיע, אבל אף אחד לא לימד אותי, מעולם, איך להתמודד עם טוב. ועכשיו, שאתה פה, אני עדיין לא מסוגלת להאמין, לא כל שכן לקבל ולהעז להיות שם לגמרי.
עדיין קשה לי, בעיקר, עם התפיסה שלי את עצמי. ורק נותר לי לקוות שעם הזמן אצליח לעכל את היותך. את כך שבכלל נכנסת לחיי. שאתה כאן. זה כל כך הרבה לעכל, אתה מבין. לפעמים, זה פשוט מרגיש כמו יותר מדי.
