זו שאלה שתמיד קיימת, בכל יחסים, אבל ביחסי שליטה בפרט. השפחה מתמסרת לגמרי, נותנת את כל מה שיש לה. ואז? מה קורה אם זה לא מספיק? הדחיה, במקרה כזה, היא נוראית הרבה יותר.
בחרתי בך להתמסר לך לגמרי. לתת לך את עצמי, להפקיד בידיך את חיי. בחרתי בזה באמת, ואני מודעת להשלכות הבחירה שלי. אני מודעת לעמדה הפגיעה בה אני מציבה את עצמי מולך. בה בעת, אני יודעת שזה לא יכול להיות אחרת. אני יודעת שאתה חייב לראות באמת את כל מה שיש לי להציע לך, אתה חייב שאתן את עצמי לך לחלוטין, כדי שתוכל לבחור באמת. אם אתה רוצה בי. אם אני מספיק טובה עבורך.
זה לא אומר שאני לא מבועתת, אדוני. זה לא אומר שלא קשה לי, שאני לא רוצה להתמרד, להעמיד פנים שלא אכפת לי. להתנהג איך שבא לי ולומר: "זו אני. אני לא אשתנה בשביל אף אחד, ומי שלא רוצה אותי לא שווה אותי".
זה לא ככה, וזו לא אני. מי שאני זה הפונטיציאל הגלום בי, ואני רוצה שתראה אותו במלואו. אני רוצה שתדע מי אני ומה אני יכולה לתת לך. אז אני חייבת להחזיק את עצמי בכוח. לא לברוח. לא להסיר אחריות ולהפוך לילדה קטנה. לא לזרוק זין.
אמרתי שאמסור את עצמי לך. אני שלך.
