רסיסי חיים, רסיסי אושר

כל יום, בהפסקות הסיגריה שלי בעבודה, אני יורדת לחצר הקטנה של הבניין שלנו. יש שם שלושה-ארבעה חתולים מקסימים שמישהי מאכילה. כולם שמנים ומדושני עונג כאלה.

חתולים שכיף ללטף.


באופן קבוע הם באים אלי בבוקר להתפנקות הדדית.


היום אחה"צ, כשירדתי להפסקת סיגריה האחרונה לקראת סוף היום, אחת מהן ישנה על הספסל שאני בדרך כלל יושבת עליו. ישבתי לידה, וליטפתי לה את הבטן.

התבוננתי בה מתמתחת, מותחת את הרגליים, מתמסרת לחלוטין למגע שלי. מגרגרת.
המשכתי ללטף לה את הבטן, את הלחיים, מתחת לסנטר - כל המקומות שחתולים אוהבים. היא התגלגלה והניפה רגליים והגישה לי חלקים אחרים שדורשים ליטוף.

התענגה.


באותו רגע, כל כך רציתי להיות חתולה שמלטפים ככה. רציתי גם אני להתמתח ככה שמלטפים לי את הבטן. למתוח ידיים גבוה גבוה. להגיש חלקים שלי לעוד ליטוף, לעוד מזמוז. לגרגר כשמישהו שיודע לגעת בי נוגע. מלטף בנעימות - נוגע ברכות, ולפעמים יותר חזק, ולפעמים יותר חלש.


רציתי להתמתח על הספסל בפיסת שמש הקטנה שעוד היתה ולגרגר.


אנשים שעובדים איתי באותו בניין, או שעוברים שם באופן יומיומי, כבר מכירים אותי בתור מלכת החתולים של החצר שלנו. כל פעם שאני שם, החתולים באים.


לפעמים אני חושבת לעצמי, אם מישהו היה בא ללטף אותי אם הייתי משתערת ככה על הספסל. אם הייתי מגישה את הבטן לליטוף, מרימה את הסנטר, מגישה את השיער. מעניין אותי אם מישהו היה ניגש אלי, שם לי יד על הבטן, מלטף לי את השיער, ונותן לי לגרגר.


זה היה דחף כל כך חזק היום.


להיות לגמרי חתול.



ואם הוא לא היה מלטף כמו שצריך...







הייתי קמה והולכת. ומחפשת מישהו עם ידיים יותר טובות.

אני זוכרת את ההרגשה של שוט ביד.
אני זוכרת איך זה הרגיש לשים רגל על תחת של עבד ששילם לי בשביל שאשפיל אותו.
אני זוכרת איך זה הרגיש שהוא הסתכל עלי, שפוף, כנוע, על הרצפה.

אני זוכרת את הרגשת העוצמה.

היו כמה שהיו מגיעים שבוע אחרי שבוע. באו שאני אשפיל אותם. שאצליף בהם. היה אפילו אחד שהיה לו איזה מכשיר עם אלקטרודות שהוא היה מביא איתו, וכל שבועיים הוא היה מבקש בדיוק את אותו סשן. חישמול, חזק, בזין ובשופכה. היה את העובד בניין הכושי הענק, שני מטר (עם כל הגובה שלי, הוא היה מסוגל, אם היה רוצה, להעיף אותי לצד השני של החדר בקלות, והתנשא מעלי - אבל מצד שני, אף פעם לא ראיתי אותו עומד על רגליו...), שהיה מוכן לשלם הרבה כסף רק לבלות שעה בלנשק לי את הנעליים.


אני גם זוכרת את החוסר אונים של הצד השני.
סשנים מעטים בתור סאבית, קשורה, אטבי כביסה על הפטמות, צביטות בישבן, הצלפות קלות עם מוט רכיבה ושוט עדין.

תמיד דאגתי ללפחות סשן אחד כזה בחודש-חודשיים.

בשביל לזכור איך זה מרגיש מהצד השני.



כבר שנים שאני לא בעולם הזה. לא באופן פעיל.


ובתקופה האחרונה, עם החקירה המחודשת של ענייני שליטה והתמסרות, אני מתחילה להבין את הצורך שלי בשניהם.

לא הכאב העז... לא ההשפלה - לא זה.


אבל כן הטרפת השכל ההדדית. שליטה והתמסרות מנטלית. מערך של הובלה לעיתים, ולעיתים... ללכת בעקבות התשוקות שלו.

לדעת שאני במחשבותיו כל היום. שהוא רק מחכה להגיע אלי, לענג אותי, לרצות אותי, לעשות לי טוב.

לחשוב עליו כל היום. לחכות לרגע שאני אוכל להתמסר טוטאלית, ושהוא יתמסר אלי טוטאלית. לענג אותו. לגרום לו לטירוף חושים.

ריקוד שבו שליטה והתמסרות שזורים זה בזה באופן הרמוני - מתחלף לכאן או לשם.



יש ימים שאני רוצה לשלוט בקצב, בהוויה, באיך דברים מתרחשים.
יש ימים שאני רוצה פשוט להיות כלי קיבולת לתשוקה שלו.
יש ימים שאני רוצה להתאחד.


יש לי שני צדדים בי.
הייתי יכולה להיות אחלה מלכה, אבל אני רכת לב מידי, קשה לי לראות גבר כנוע בפני ומושפל, קשה לי שאני זאת שמשפילה אותו, למרות שהוא רוצה. למרות שהוא מבקש.
הייתי יכולה להיות אחלה סאבית, אבל הרצונות שלי חשובים לי מדי, וקשה לי מידי לראות את עצמי שפופה בפני מישהו ומושפלת. אני לא אוהבת להיות מושפלת.

יש לי שני צדדים בי.

אני רוצה לשלוט, אבל לא בפני כניעה מוחלטת.
אני רוצה שישלטו בי, אבל לא כשאני בכניעה מוחלטת.


היום בשיעור יוגה, המורה דיברה על הרפייה מתוך מאמץ.
אולי זה בעצם צריך להיות ככה בשבילי. הרפייה מתוך מאמץ. ההתמודדות עם השאלות לא קלה לי - זה מאמץ.

אולי באמת עדיף להרפות.

לעשות את מה שמרגיש נכון באותו הרגע, ולא לקרוא לזה שליטה, ולא לקרוא לזה כניעה - אלא פשוט להיות.


היום למשל, הייתי רוצה לשלוט בקצב. לספק את הרצונות שלי. מגיע לי היום.

מחר... מחר אולי יהיה אחרת.

והשלווה הזאת יורדת עלי שוב,
והכל רגוע. שקט.

The Grateful Dead מתנגנים.

הסיאמית יושבת כאן לידי, עוד רגע עלי, מתבוננת בי מקלידה.

במקביל לשקט, עולה בי אש פנימית, חזקה, בוערת.
כמו האביב, הנה מגיעה רוח זפירית ומעירה דברים שהיו רדומים במשך שבועיים.

אני מרגישה כל חלק בגוף. נותנת לאור לעטוף אותי, להכנס, להרגיע.
ועם הרוגע, עוד בערה.

אני רוצה להחזיק את ההרגשה הזאת. לשמר אותה. אש ושקט במקביל, מלבות אחת את השניה. ככל שהכל יותר רגוע, הכל יותר בוער.

אני רוצה לצוף על עננים. לשוט. להתלטף על אדים קרירים. להרגיש לשונות של עננים מלקקות לי את הגוף. שוטפות כל דבר שלילי שנדבק בי. מטהבות לי את הנשמה ואת הגוף. להיות עטופה. משוחררת לחלוטין מכל מחשבה, רק להרגיש זרמים של חום וקור ותשוקה וחיבור עוברים בי.



ואז,


אז,



כל זה יתפרץ.



כל העוצמה. כל הכח.
בחדר מלא אהבה, בחדר מלא תשוקה,



ואז ירגע שוב.


ותמיד תמיד, חוזר חלילה.

היום זה יום כזה.

אחרי שתי הברזות רצוף של תוכניות,
אחרי יום נוראי של נסיונות נואשים לסדר את הפאקינג ג'אווה במחשב (לפחות זה נפתר)
אחרי שתי שיחות טלפון לספק אינטרנט ושאגות עליהם בגלל שהראווטר מתנתק כל חצי שעה,
ואחרי יותר מידי חופש (אני כבר רוצה לחזור לעבודה. נמאס לי.)



יש בי רצון עז להרס טוטאלי.

אני רוצה לקחת את המחשב ולזרוק אותו לצד השני של החדר. אח"כ, אני רוצה לקחת את הראוטר ולפרק אותו לגורמים.


אני לא אוהבת ימים כאלה.

אני לא אוהבת להיות כל כך עצבנית.


לא עושה לי טוב.


וזה כל כך לא אני עכשיו. זה כל כך לא מה שאני צריכה.







אז אני לוקחת נשימה עמוקה עכשיו. אני נכנסת למיטה עם החתולים. אני שמה את ה grateful dead ברקע. אני מנסה לשכוח שהיום, הכל עובד נגדי.


מחר יום חדש.


זהו.


פרקתי.


עכשיו אפשר ללכת לישון. לחשוב לרגע שידיים חזקות עוטפות. לחלום. להתפנק עם החתולים.


החיים יפים בסך הכל. גם כשהאינטרנט מתנתק כל חצי שעה.