רסיסי חיים, רסיסי אושר

אני זוכרת את ההרגשה של שוט ביד.
אני זוכרת איך זה הרגיש לשים רגל על תחת של עבד ששילם לי בשביל שאשפיל אותו.
אני זוכרת איך זה הרגיש שהוא הסתכל עלי, שפוף, כנוע, על הרצפה.

אני זוכרת את הרגשת העוצמה.

היו כמה שהיו מגיעים שבוע אחרי שבוע. באו שאני אשפיל אותם. שאצליף בהם. היה אפילו אחד שהיה לו איזה מכשיר עם אלקטרודות שהוא היה מביא איתו, וכל שבועיים הוא היה מבקש בדיוק את אותו סשן. חישמול, חזק, בזין ובשופכה. היה את העובד בניין הכושי הענק, שני מטר (עם כל הגובה שלי, הוא היה מסוגל, אם היה רוצה, להעיף אותי לצד השני של החדר בקלות, והתנשא מעלי - אבל מצד שני, אף פעם לא ראיתי אותו עומד על רגליו...), שהיה מוכן לשלם הרבה כסף רק לבלות שעה בלנשק לי את הנעליים.


אני גם זוכרת את החוסר אונים של הצד השני.
סשנים מעטים בתור סאבית, קשורה, אטבי כביסה על הפטמות, צביטות בישבן, הצלפות קלות עם מוט רכיבה ושוט עדין.

תמיד דאגתי ללפחות סשן אחד כזה בחודש-חודשיים.

בשביל לזכור איך זה מרגיש מהצד השני.



כבר שנים שאני לא בעולם הזה. לא באופן פעיל.


ובתקופה האחרונה, עם החקירה המחודשת של ענייני שליטה והתמסרות, אני מתחילה להבין את הצורך שלי בשניהם.

לא הכאב העז... לא ההשפלה - לא זה.


אבל כן הטרפת השכל ההדדית. שליטה והתמסרות מנטלית. מערך של הובלה לעיתים, ולעיתים... ללכת בעקבות התשוקות שלו.

לדעת שאני במחשבותיו כל היום. שהוא רק מחכה להגיע אלי, לענג אותי, לרצות אותי, לעשות לי טוב.

לחשוב עליו כל היום. לחכות לרגע שאני אוכל להתמסר טוטאלית, ושהוא יתמסר אלי טוטאלית. לענג אותו. לגרום לו לטירוף חושים.

ריקוד שבו שליטה והתמסרות שזורים זה בזה באופן הרמוני - מתחלף לכאן או לשם.



יש ימים שאני רוצה לשלוט בקצב, בהוויה, באיך דברים מתרחשים.
יש ימים שאני רוצה פשוט להיות כלי קיבולת לתשוקה שלו.
יש ימים שאני רוצה להתאחד.


יש לי שני צדדים בי.
הייתי יכולה להיות אחלה מלכה, אבל אני רכת לב מידי, קשה לי לראות גבר כנוע בפני ומושפל, קשה לי שאני זאת שמשפילה אותו, למרות שהוא רוצה. למרות שהוא מבקש.
הייתי יכולה להיות אחלה סאבית, אבל הרצונות שלי חשובים לי מדי, וקשה לי מידי לראות את עצמי שפופה בפני מישהו ומושפלת. אני לא אוהבת להיות מושפלת.

יש לי שני צדדים בי.

אני רוצה לשלוט, אבל לא בפני כניעה מוחלטת.
אני רוצה שישלטו בי, אבל לא כשאני בכניעה מוחלטת.


היום בשיעור יוגה, המורה דיברה על הרפייה מתוך מאמץ.
אולי זה בעצם צריך להיות ככה בשבילי. הרפייה מתוך מאמץ. ההתמודדות עם השאלות לא קלה לי - זה מאמץ.

אולי באמת עדיף להרפות.

לעשות את מה שמרגיש נכון באותו הרגע, ולא לקרוא לזה שליטה, ולא לקרוא לזה כניעה - אלא פשוט להיות.


היום למשל, הייתי רוצה לשלוט בקצב. לספק את הרצונות שלי. מגיע לי היום.

מחר... מחר אולי יהיה אחרת.