רסיסי חיים, רסיסי אושר

והשלווה הזאת יורדת עלי שוב,
והכל רגוע. שקט.

The Grateful Dead מתנגנים.

הסיאמית יושבת כאן לידי, עוד רגע עלי, מתבוננת בי מקלידה.

במקביל לשקט, עולה בי אש פנימית, חזקה, בוערת.
כמו האביב, הנה מגיעה רוח זפירית ומעירה דברים שהיו רדומים במשך שבועיים.

אני מרגישה כל חלק בגוף. נותנת לאור לעטוף אותי, להכנס, להרגיע.
ועם הרוגע, עוד בערה.

אני רוצה להחזיק את ההרגשה הזאת. לשמר אותה. אש ושקט במקביל, מלבות אחת את השניה. ככל שהכל יותר רגוע, הכל יותר בוער.

אני רוצה לצוף על עננים. לשוט. להתלטף על אדים קרירים. להרגיש לשונות של עננים מלקקות לי את הגוף. שוטפות כל דבר שלילי שנדבק בי. מטהבות לי את הנשמה ואת הגוף. להיות עטופה. משוחררת לחלוטין מכל מחשבה, רק להרגיש זרמים של חום וקור ותשוקה וחיבור עוברים בי.



ואז,


אז,



כל זה יתפרץ.



כל העוצמה. כל הכח.
בחדר מלא אהבה, בחדר מלא תשוקה,



ואז ירגע שוב.


ותמיד תמיד, חוזר חלילה.