רסיסי חיים, רסיסי אושר

כל יום, בהפסקות הסיגריה שלי בעבודה, אני יורדת לחצר הקטנה של הבניין שלנו. יש שם שלושה-ארבעה חתולים מקסימים שמישהי מאכילה. כולם שמנים ומדושני עונג כאלה.

חתולים שכיף ללטף.


באופן קבוע הם באים אלי בבוקר להתפנקות הדדית.


היום אחה"צ, כשירדתי להפסקת סיגריה האחרונה לקראת סוף היום, אחת מהן ישנה על הספסל שאני בדרך כלל יושבת עליו. ישבתי לידה, וליטפתי לה את הבטן.

התבוננתי בה מתמתחת, מותחת את הרגליים, מתמסרת לחלוטין למגע שלי. מגרגרת.
המשכתי ללטף לה את הבטן, את הלחיים, מתחת לסנטר - כל המקומות שחתולים אוהבים. היא התגלגלה והניפה רגליים והגישה לי חלקים אחרים שדורשים ליטוף.

התענגה.


באותו רגע, כל כך רציתי להיות חתולה שמלטפים ככה. רציתי גם אני להתמתח ככה שמלטפים לי את הבטן. למתוח ידיים גבוה גבוה. להגיש חלקים שלי לעוד ליטוף, לעוד מזמוז. לגרגר כשמישהו שיודע לגעת בי נוגע. מלטף בנעימות - נוגע ברכות, ולפעמים יותר חזק, ולפעמים יותר חלש.


רציתי להתמתח על הספסל בפיסת שמש הקטנה שעוד היתה ולגרגר.


אנשים שעובדים איתי באותו בניין, או שעוברים שם באופן יומיומי, כבר מכירים אותי בתור מלכת החתולים של החצר שלנו. כל פעם שאני שם, החתולים באים.


לפעמים אני חושבת לעצמי, אם מישהו היה בא ללטף אותי אם הייתי משתערת ככה על הספסל. אם הייתי מגישה את הבטן לליטוף, מרימה את הסנטר, מגישה את השיער. מעניין אותי אם מישהו היה ניגש אלי, שם לי יד על הבטן, מלטף לי את השיער, ונותן לי לגרגר.


זה היה דחף כל כך חזק היום.


להיות לגמרי חתול.



ואם הוא לא היה מלטף כמו שצריך...







הייתי קמה והולכת. ומחפשת מישהו עם ידיים יותר טובות.