מקום לקישקעס

הרהורים על מוות



העיסוק האינטנסיבי בימים האחרונים במוות הוביל אותי לחשוב על על שכול מההיבט האישי שלי. ניסיתי להיזכר בפעם הראשונה שנתקלתי במושג, לא היתה איזו פעם מפורשת שהסבירו, אני חושבת שהמוות היה חלק גדול כל כך מהמציאות הימיומית בבית עד שלא היה צורך של ממש בהסברים.
היה לנו טקס, אבא היה משכיב אותי לישון בכל לילה לרוב הוא גם הקריא לי סיפור לפני השינה, לי ולאחי. יש ספר אחד שזכור לי במיוחד – ספר גדול ואדום של פושקין, עם כיתוב בזהב על הכריכה את הסיפורים עצמם אני לא זוכרת (אולי בגלל התירגום הבעיתי של אבא) אבל זכורים לי ציורים מרהיבים. הטקס הזה היה לי נורא חשוב, הקריאה של לפני השינה וגם הנשיקה. נזכרת בערב אחד, כבר סימנו לקרוא אבל התקשיתי להירדם קראתי לו מהסלון שאלתי שאלות על אחי שנפטר. לא הכרתי אותו וגם לא זכורה לי פעם מפורשת בה סיפרו לי אודותיו, הנוכחות שלו היתה ברורה מאליו. משהו במושג הערטילאי הזה מוות הטריד אותי, רציתי לברר האם יש סיכוי שיחזור לחיים? איפה הוא? קיבלתי תושבות על משיח רכוב על חמור לבן שאולי יגיע ביום מן הימים ויחזיר לי את אחי.
היתי אז בערך בת 7 , אבל ליוותה אותי כל הזמן איזו מין תחושה של מבוגרת בגוף של ילדה. משהו במלים שנאמרו וגם באלה שלא נאמרו גרם לי לדעת בבירור שיש הרבה צפיות ממני. נכנסתי לתוך חלל שציפו ממני למלא. אפילו השם שבחרו עבורי ביטא את החשש שלהם, פן יפקוד מלאך המוות את מפתן הבית. יש בי הרבה כעס כלפיהם, איך הם עם כל החוזק שבהם לא הצליחו לסיים את האבל ולעטות על עצמם חיוך?
הם כבר אנשים מבוגרים היום, בגיל שכבר אפשר לצפות שיתכננו את הטיול הגדול שכל הזמן דחו לשלב שבו הילדים יהיו גדולים מספיק. בפעם הראשונה בחיי אני רואה אותם באיזה מין סוג של שלווה שמתחילה להיכנס לחייהם. אמא שלי שנאלצה ללמוד ללכת מחדש אחרי תאונת דרכים קשה מחייכת בתקופה האחרונה כמו שלא ראיתי אותה מחייכת קודם לכן, ואבא שלי הוא שמח בנכדה החדשה שלו שאט אט הופכת לחברה טובה שלו. באשר לעצמי, אני משערת שרק כשאהפוך לאמא בעצמי אוכל לגלות הבנה של ממש כלפי הכאב שבאובדן ילד.