פואטיקה והגיגים

הישבן הנחוש שלה החל מתפתל בתנועות מעגליות,
תוך כדי פיסוק שמהדק את אחיזתו אל מול האגן הבוער שלי.
נהר של תאווה פראית זרם ביננו במעגלים,
אט אט היא החלה מרפה האחיזה, ישבנה נסוג מעט אחורה,
היא התבוננה בי בעיני השקד החכמות שלה,
שבוי, חסר אונים, כפות במבטה, צללתי לתוך עיניה.
לא ידעתי מה אני רוצה יותר – לכבוש אותה או להיכבש על ידה.
קירבה שפתיה אל שלי ולחשה : "שלא תעז לנשק, עדיין לא, תעמוד ותישאר רגוע"
נעמדתי, היא הצמידה אותי אל הקיר, נצמדת אליי,
שפתיה עדיין מרפרפות מעל שפתיי, ועיניה ננעצות בעיני, כמהות, מלטפות.
ידיים נחושות פותחות את אבזם החגורה שלי ושולפות החגורה.
"עכשיו שב" פקדה !,
"אני הולכת לבדוק את יכולת ההתמסרות שלך" לחשה וקינחה בחיוך ממזרי.
משכה אותי מהצווארון והנחיתה אותי שוב על הכיסא.
משכה ידיי לאחור והחלה כובלת אותי בחגורה אל הכסא,

~ טלפון מצלצל ~

היא מתבוננת על הצג "ממממ...איזה עיתוי ! אני שמה אותו על הספיקר"
היא : "דני מאמי, מה קורה ?"
הוא : "בסדר מותק, את חוזרת הביתה היום ?"
היא : "מעט יותר מאוחר, אני קצת עסוקה פה"
"מצאתי לי חבר חדש לשחק איתו..."
הוא : "במשרד שלך ?! את משוגעת לגמרי...את לא מפסיקה להפתיע אותי"
"אולי תביאי אותו אחרי זה לכאן, תכירי לו את חדר העבודה שלך"
היא : "מממ...לא חושבת שהוא ממש בקטע, ילד טוב כזה, לא ! אני חושבת שלא אקלקל אותו !"
הוא : "אני חושב שזה יותר בחירה שלו, אבל מה שתירצו"
היא : "טוב מותק, אני מחורמנת מידי, נדבר כבר, אוהבת אותך, ביי"
אני : המום ! המום !! המום !!!

מביטה בי בחיוך ארוך ועמוק
"אוייששש, כמה חיכיתי לרגע הזה, כמה פינטזתי עלייך !"
מורידה חולצתה הלבנה, מפשילה כתפיית החזייה, חושפת שד לבן ואצילי.
"אני הולכת להיות הפאם פאטאל שלך להערב,
ואתה – אתה הולך להיות עבד המציצות שלי !"
אני רוצה שתהנה להתמסר אליי, תהנה מהדבש, וגם קצת מהעוקץ
אתה תראה – זה מדהים...!"
שוב פיסוקה הרחב צונח על האגן הבוער שלי,
מקרבת השד הצחור אל פי ואני סוגד לו בנשיקות לוהטות,
פראיות ועדינות לסירוגין,
דקות ארוכות, פי מענג, מנשק את צווארה, את תפוחי כתפיה,
את חזה המאדים,
גופה רוטט, נסחף, היא נאנחת חרישות "תמשיך...." מייללת.

מורידה החזייה לגמרי, פיטמותיה זקורות וגאות, אני נושך אותן.
היא מחניקה אנחות, פתע נסוגה קלות אחורה כדי להתבונן בי,
פניה סמוקות, דמעות נוצצות בזויות עיניה, נושמת מולי בכבדות.
מנשקת אותי נשיקה פראית, ארוכה, בלתי ניתנת לניתוק,
שולחת יד אל תוך חצאיתה, מנגנת בנוקשות על המפשעה הרטובה שלה,

(המשך בדרך...)

אני כל כך שכחן, ועל כן כל כך שמח שהאשכים קשורים אליי בשקית, כי אם הייתי צריך לסחוב אותם ביד כל הזמן, בטוח הייתי שוכח איפה שמתי אותם,
(סתם הגיג, מה 'כפת לכם ?!)

קראו לה דינה, היא היתה האישה החזקה באירגון,
אולי למעשה, האדם החזק בארגון, סמנכ"לית כספים.
הייתה בשנות השלושים שלה אך עם עבר מרשים,
ניהלה את ענייני החברה בקשיחות, בדיוק, בקפדנות, בסמכות.
הייתה עם פנים נאות אם כי בעלת חדות וקור מאיים.
מהלכת לה בגוף מרשים וזקוף בחליפות מחוייטות.

המשרד של דינה היה הממלכה הפרטית שלה,
מעוצב ביוקרה מנוכרת, גדוש ביצירות הפיסול שלה.
שם במשרד פגשתיה לראשונה, ממלאת את טופסי הקבלה שלי,
היה לי נעים להתבונן בפנים הנחושות, בנימת התשאול הנמרצת.
כשסיימה נעצה בי עיניים, מאיימות משהו, ואיחלה לי בהצלחה
אני יצאתי מרוגש מהפגישה, לא כל כך ידעתי להסביר לעצמי למה.

הייתי עצמאי, גוייסתי לעבודה של מספר חודשים בחברה הקטנה הזו.
נתקלתי בה מידי פעם, בפינת הקפה, במעלית, בישיבות החברה.
שוב לא יכולתי להסביר, אבל בכל התקלות שכזו, התרגשתי מחדש.
פעם אחת כשהלכתי מולה במסדרון כשהיא מתקרבת מולי באצילות הסמכותית,
חששתי שאני הולך ליפול לקראתה ולנשק לה את המגפיים המעוצבות.
בפעם אחרת דיברנו על אומנות, על יצירה, התלהבה לגלות שגם אני אמן חובב,
אם כי דאגה להרצין פנים ולקטוע השיחה כשהחיוכים הביכו אותה.

ערב פסח, יום סיום החוזה שלי, קבעה איתי במשרדה, לשעות אחה"צ.
אני מודה שחיכיתי לרגע הזה, אני והיא בממלכה הסגורה שלה.
כמובן שלא ציפיתי לכלום, הייתי ערוך להסתפק בשיחת סיכום לאקונית.
שעה ארבע אחה"צ, החברה ריקה מאדם, קראה לי להיכנס ולסגור את הדלת,
ושוב הטפסים נשלפים, שוב תשאול ענייני, חתימות וסגירת החוזה.

ישבה מולי, נועצת בי את עיניה כפגיונות קרים, אני מתחיל נושם עמוקות.
"אתה חושב שאני לא מרגישה ?" שאלה במבליח.
"הדרך שבה אתה מתבונן, משתוקק לנוכחותי, מתרגש מקרבתי"
חשתי איך אני נמס מעצמת הרגע, בוער מהמבט שלה.
"אני חושבת שאתה מספיק בוגר ודיסקרטי בשביל לומר לי מה אתה באמת רוצה !"
שתיקה ארוכה חתכה את האווירה המחשמלת ובסופה עניתי " רוצה לסגוד לך"

היא קמה מהכיסא והתקרבה אליי, נעמדתי אל מולה, העבירה אצבע על שפתי הרועדות
"מצוץ לי את האצבע" פקדה.
צייתתי במיידי - לשוני התעלסה בחושניות עם אצבעתה, היא עצמה עיניים.
מספר אצבעות נוספות הצטרפו לאורגיה האורלית והסוערת.
"אני אוהבת את החושניות שבך" אמרה ונשמה עמוקות.
"שב על הכסא שלי" פקדה.
ישבתי על כסאה המפואר, היא הפשילה מעט חצאיתה וישבה עלי בפיסוק.
הייתי קפוא מהתרגשות...
"צא מזה !" ניערה אותי "תמשיך מאיפה שהפסקת !" אמרה ברכות.
המשכתי ברצון, לאחר דקות ספורות חשתי בגופה הנצמד,
בליבה ההולם אל מול ליבי, בפיסוק החם שלה נצמד יותר ויותר לזיקפתי המתפרצת.
(המשך יבוא...)

שוב הזכרון לוקח אותי, לאותם ערבים רחוקים, לאותם ריחות מתוקים.
ושוב רוצה לעזוב הכול ולעלות עליו, קרון צועני תועה, חסר כיוון.
שיירת קרונות עמוסה באנשים צבעוניים, כולם ללא מצפן, חלקם ללא מצפון.

קח אותי קרון צועני,
קח אותי לערבות שוממות של כאב ובדידות,,
קח אותי למעגלי שמחה ושיכרות סביב מדורות הבלים,
קח אותי ליערות אפורים של יגון וקדרות,
קח אותי למסיבות תאווה זולות בבקתות נטושות.

ספון אני לבד, תחת שמיכת טלאים עבה.
בקרון מלא כשפים וצבע,
צלליתך מחשיכה את מרבד הכוכבים המרצד, מאיימת לענג,
מי את? צל תועה בערבות שוממות, רוח רפאים,
ריח משכר של ניצת יסמין,
הזיה ריחנית פולשת אליי לקרון,
את עטופה בו כולך,
ידיים חזקות ונחושות פושטות את בגדיי,
דורשות התמסרות !
אני קורבן מרוגש, נכנע לגמרי לכוחניות המשכרת,
קושרת ידיי ורגליי לדרגשי העץ שבצד, אני צלוב לרצפת הקרון.
עומדת מעליי בפישוק, מפשילה הבגדים,
שדייך האצילות מצוות דממה, את יורדת אליי ומתנועעת,
כבול תחת ערגת גופך המסתחרר, הנעים מנשוא.
מתפתלת עליי כנחש שיכור, מתפלשת בנוזלי תאוותי.

ענן אפור גדול מוסט כוילון כבד וירח נוגה מכה בנו את אורו
צלליותינו כמחול שדים על מסך הקרון,
פורקים תשוקות חייתיות באנחה אילמת,
חוט שני זוהר קושר את הכוכבים יחדיו כשרשרת פנינים,

שני כדורי אש עולים השמיימה,
את מתרוממות, משחררת הקשרים, נושקת ובאיושה קלילה חומקת החוצה.
אני מעז לפקוח העיניים ומתפלש בריח הזימה שהשארת מאחור.