חמוד כושל ומבשל

בתכלס אם המזל שלי יתהפך ומישהי באמת תתלהב ממני בתור מי שאני, כל התפיסת מציאות שלי תשתנה. כל מה שאני חושב על עצמי עכשיו על כמה שאני לא מושך, בעצם יתבטל וישכח לתקופה. כן כולנו יודעים שזה מה שיקרה. זה די שקוף. יהיה לי פתאום קשה לזכור שהרגשתי כל כך מבואס מהבדידות שלי כמו שאני מרגיש עכשיו. ישאלו אותי לגבי זה אני אגיד "אה, כן, זה אלון אחר שאתם מדברים עליו. זה האלון שהיה."

ואם זה משהו שיכול להשתנות בגילגול קוביה- אפילו מחר. אפילו באקראי. אז למה אני כל כך בסטרס מזה?

אני צריך להעמיד פנים שאני מושך, אפילו כשבפועל אני לא מושך אף אחת לכיווני ( וכבר לא זוכר מתי ואיך היתה הסיטואציה כשזה כן קרה ).

לא יודע איך לעשות את זה.

כל מיני אנשים קרובים יותר ורחוקים יותר רוצים בחברתי. וזה מרגש אותי מאוד. ואני מרגיש שאני עושה את הצעדים הראשונים בעולם (בן 38)

ותודה לצלמת המהוללת pesty

אני פאקינג. מקסים. 

ומתוק. 

ורצוי. 

וכיף איתי.  

ואני מעלה חיוכים לאנשים. 

ואני מרגש את מי שאני אוהב.

ואני יצירתי.

ואני חכם.

ואני מסוגל להרבה.

ומגיע לי שיהיה לי טוב.

חסרה בייבי סיטר באופן דחוף.

התינוק בן 457 חודש.

ישמח שמישהי תדגור עליו.

די מהר בגיל 6 הבנתי שהמציאות לא אוהבת אותי אז התייחסתי למשחקי המחשב כעולם האמיתי ולמציאות כסתם מקום שצריך להיות בו כשאני לא במחשב

היה נחמד לי בעולם שיצרתי לעצמי אבל אז פיספסתי את כל המסלולים של חטיבה-תיכון-צבא-חברים-טיול אחרי צבא-מערכות יחסים-לימודים-קריירה-משפחה וכו... וכו... שלאנשים יש. אני לא חוויתי כמעט כלום מזה.
יש לי הרבה בראש אבל הרוב לא קשור לאנושות - ובטח לא לחברה הישראלית שאני חי בתוכה. אני בן אדם די סהרורי והזוי. שלפעמים עושה קצת עם עצמו משהו, אבל רוב הזמן כלום לא מצליח לי.

עכשיו, ביום האחרון של גיל 37, זה קשה להיות אופטימי שמכאן דברים ישתפרו. למרות שאני מנסה להיות אופטימי.

עוד שבועיים וקצת ב 31.1 אני חוגג יום הולדת. זה יהיה בתל אביב. מי שרוצה לבוא תדברו איתי

משהו השתנה בי השנה.

בכל נקודה בחיים מאז שאני ילד הייתי אומר לכם שאני בן אדם רומנטי מלא באהבה. הסתכלו עלי וראו אדם אדיש כלפי הסביבה, מרוחק, מנותק, או אפילו סנוב. אבל ככה האמנתי גם אם לא רואים את זה חיצונית.

משהו השתחרר בי השנה. כל כך אהבתי, הערכתי, הערצתי את אמא שלי. חלק גדול מהלב שלי התפזר לו באוויר. איך חייתי לפני כן? הלב היה במקומו? מקובע? ידעתי איפה הכל ברמה שלא היה צריך לדעת להיות מודע?  ואז מצאתי את עצמי אוסף שברים וזכרונות, מחבק אותם קרוב לחזה. ובוכה בזמן שהם נעלמים ויש ים ללא סוף שלהם שהופך לסערה מסביבי.

מסתובב סהרורי בעיר הולדתי ומחפש את עצמי. כל פינת רחוב היא היתה שם, וגם אני. אבל הרחק משם אני נתקל בה מחדש. ברעיון שלה. יש בי כל כך הרבה חלקים נסתרים שנעלתי ושכחתי. כל יום אחד חדש מתעורר - והוא לא יודע שהיא הלכה. כל יום אני צריך לבשר למישהו חדש את הבשורה. זה לא נגמר. ובחלומות היא שם וגם שם אני לא יודע שהיא לא שם.

בפרספקטיבה אחרת אני בר מזל שלא חוויתי אובדן עד הנקודה הזאת לעומת מימד קיום אחר או תקופת קיום אחרת. בפרספקטיבה שבתוכי קשה לנווט כש 2 החלונות החוצה מהראש שלי מכוסים בגשם בלתי פוסק. חצי שנה של תהום. חצי שנה של מי אני? ומה אני בכלל? אני כבר לא יודע. ככל שאני ממשיך לחקור אני עוד פחות יודע.

תקופות שנמאס לי שמגיע לי הפסקה מהמציאות. עכשיו אתה רק טיפש שיודע לעשות א' ולפעמים קצת ב'. תודה, אעשה את זה. האמת שזה קיום מספק. הלוואי. לפחות הצלחתי לסיים מחוייבויות ככה.

והחצי שנה עברה והאמת גם 9 חודשים עברו אל תשאלו אותי איך אבל לפחות אני לא סהרורי יותר. כלומר סהרורי מידי פעם אבל לא למשך שבועות שלמים.

אבל הרגשנות שלי זה סכר שנפרץ ולא יחזור. אני בוכה וצוחק ונזכר ובוכה ומחייך ובוכה ומושיט יד ורואה מה שהם רואים ובוכה ובוכה.

שנה שעברה התגברתי על האוטיזם דיברתי עם אנשים בכח יצאתי מהבית בכח ופיתחתי חברויות מעשירות אבל לאחרונה אני לוקח כל דבר ברצינות מבטא אהבה והערכה בקלות יותר ויודע שהכל זמני שהכל יכול להיגמר. ויש קשרים שנגמרו. וכל מה שהיה אי פעם קיים נגמר וכל מה שעכשיו יגמר גם.

ויש קשרים שהרסתי בעצמי בזמן שלא חשבתי שאני בן אדם. שניים מהם באמת חשובים לי. קשר אחד אני מתדיין עם עצמי שאני יודע איך לתקן ואת השני לא בטוח שאפשר. אבל אני מודה על כל האנשים שבחיים שלי ברגע זה ואני שמח להכיר אנשים ונהנה להכיר צד חדש של מי שאני כבר מכיר.

הכל נהיה חרא יותר והכל גם משתפר יותר עם כל שניה שעוברת.

חלמתי שהסתובבתי ליד בית ילדות בניין שגרתי שם פעם ופתאום פתחו בית קפה מאוד נחמד. יש מישהי עם הגב אלי שזיהיתי. אבל לא הייתי בטוח. ידידה שאנחנו כבר לא מדברים יותר. התקרבתי. כן זאת היא, ויושבת שם עם חברה שלה. ניגשתי להגיד שלום. היא מיד נשענה לאחור והתנגדה. בעצם אנחנו כבר לא מדברים יותר. לחברה שישבה בצד הסיטואציה נראתה מוזרה והיא שאלה "אתה מכיר אותה?" עניתי לחברה כן וניגשתי לידידה מפעם ובאתי לקרוא בשמה אבל היא עצרה אותי, כנראה פחדה שאגיד כינוי סוטה בדסמי שלה היא לא ידעה איך אפנה אליה, השתלטה על הסיטואציה והציגה את עצמה בפני במקום שזה יהיה הפוך. נתנה לעצמה כינוי מוזר שלא הכרתי והמציאה עבור הידידה שלה אירוע מונפץ שכביכול שם הכרנו ושרק יום אחד אי פעם התראינו. הבנתי שאני לא רצוי באיזור ושהנוכחות שלי רק יכולה לגרום לסיבוכים מיותרים לאנשים והתנדפתי משם.