חמוד כושל ומבשל

חשבתי שזה הדבר הכי תמים הכי טהור שקיים.
ועכשיו הוא היצר שאני חייב להביס?
מה הטעם בכל עברי? למה שאצטרך למחוק את עצמי?
לא. שום דבר לא נמחק בעולם הזה. רק נשכח.
ואני גרוע בלשכוח.
אז נדמה לי שלא אמצא פיתרון אידיוטי שכזה.
לא אמצא פיתרון שמבוסס על טימטום.
והידיעה עדיין מכאיבה לי.
כל האהבה שטענו שיש לי. היא לא תמיד חלה על עצמי.
והעתיד התנתק ממני ומרחף לו באויור...
והרצונות נקברו תחת האדמה. לעולם לא ישכחו.
והעבר קפוא מאחורי שרוף וכושל מתרחק ממני ככל שהזמן עובר
ובמימד אחר נשארתי שלם ועומד איתן.
אבל כשאדם בריא סוחב גוויה של אדם ללא רוח, הוא לא פנוי למלאכה אחרת.
גוויה של ילד שהיה טהור, שלעולם לא יהיה אפשר לקבור. רק לשכוח.
אבל אני לא אהיה זה ששוכח.


מגיל קטן חלמתי על מכונות זמן.
וכנראה שאמשיך לחלום עד סוף חיי.
אינסוף אפשרויות.
אינסוף אפשרויות אפילו במרחב זמן מוגבל. אך ברגע שיש מכונה האינסוף נשלט ומוגבל גם לפי הרצון.
אינסוף רצונות? לא... זה הנעלם הכי פחות אינסופי.
כל אחד רוצה בשביל עצמו מציאות יחסית ספציפית אשר לפעמים מקושרת לאינסוף - אבל רק בתוך החורים שבעיצוב שלה.
חורים... זה האינסוף. חורים בקיום.
רצון זה הגבלה... זה שבלונה.
אך שני אלה מאוד קשורים.
אבולוציה מתפתחת בכיוונים אינסופיים אבל כל פרט בתוך המערכת פועל רק על פי רצונותיו האישיים. (לדוגמא: רצון לחיות בחברה מתוקנת ובריאה מה שגורר תחושת אחווה שעלולה לגרום לפרט לעשות דברים מוזרים כמו לעזור לחבריו מבלי לבקש תמורה. גם כן, הרצון להרגיש נעלה על אחרים, גם הוא עלול לגרום למעשי צדקה דומים)
כשמסתכלים על האינסוף, מסתכלים על חלל עצום ללא גבולות( כלומר ללא משמעות, עבור פרט אשר תודעתו מוגבלת). כולו ריק ומדכא.
בעצם מסתכלים על "סבא רבא" שלנו. המערכת שיצרה אותנו ותיחזקה את כל שרשרת ההתפתחויות אשר גרמו לאמהות שלנו ללדת אותנו כמו שאנחנו. הרי גם אם נסכים שיש אלוהים, נסכים שהאפשרויות שהוא מסוגל לנקוט הן אינסופיות.
אבל נהרוג את אלוהים לשניה, ונסתכל על הפרט.
מה קורה אם מתוך המערכת נמצא פרט (שלצורך העניין אוהב להסתכל על האינסוף) אשר מגלה חיבה ושאיפה אל מציאויות שקיימות אי שם בספקטרום החיים, אבל אשר עומדות בקונפליקט עם רצונות כל הסובבים את הפרט לעת עתה?
מאבק כוחות שגורר צד מפסיד וצד מנצח. פשוט מאוד.
ומה קורה אם אותם רצונות עומדים בקונפליקט עם רצונות אחרים של אותו הפרט?
מאבק פנימי שגורר רעיון מפסיד ורעיון מנצח. פשוט מאוד.
אבל מאבק רצונות זה האירוע הכי מגביל בעולם.
האינסוף כבר לא זוכה להתייחסות. רק קובר את המפסיד ואת רעיונותיו הלא ממומשים.
האם אי פעם אהיה מסופק?
ואני חשבתי שאני בן אדם של שלווה.
אבל כשעיני ישקעו אל תוך האינסוף לא אראה את עצמי בתוכו, ואבהל. כי הוא כבר קבר את מחוז חפצי.
אבל הפוטנציאל הגלום בהפתחות אישיותית של אדם הוא גם כן אינסופי. ורצון הפרט הוא רק מקריות שנגזרת מכך.
מה היה ההבדל המשמעותי אם הרצונות שלי היו אחרים לגמרי? לעוף... או לרכב על ג'ירפה, או להתעשר או סתם לחיות חיים שקטים ורגועים. אם אלו היו הרצונות שלי הייתי שמח יותר? נדמה לי שכן.
אך אין זה רלוונטי כי כאשר גיליתי מי אני, התרגלתי לעצמי ומרגע זה לא ויתרתי.
כל מה שאני יודע ומרגיש סובב סביב האישיות שלי אז אני שומר עליה בעקשנות. יציבות?
אבל אני רק פרט אחד בקהילה של פרטים.
שחייהם כל כך מאורגנים עד שלא יצטרכו לחשוב על השטויות שאני חושב עליהן.
שנחמד לי לחיות איתם אבל הקשר תמיד מוגבל.
ורק את רצונותי השטחיים ביותר אחלוק עימם.
אבל,
יש רצונות שגם לא ארצה לחלוק עם עצמי.
בוא נודה בכישלון. עדיף בגיל 21 מאשר בגיל 22.
הקולות אשר לחשו לי "זה יקרה בעתיד" ולקראת הסוף לחשו לי "זה לא יקרה" עכשיו לוחשים רק "זה לא קרה".
שניים מבין הרצונות הגדולים ביותר בחיי נכשלו להן. הגדול מבינהם קבור על פי תנאי קדם שחלפו מן העולם ועל כן לעולם לא יתממש. עצוב לי.
האח הפחות יפה של החלום שרד למזכרת אבל הוא עוד זקוק לטיפוח והוא מושך אותי פחות ברגע זה. הוא פחות חשוב לי.
ויש עוד אח רע לחלום אבל אותו אני בכלל לא מוכן לשקול.
אין חיים כשאין תקווה כשאין למה לקוות.
ואני פוזל לעבר טרנספורמציה אישית.
כי אם מבחינת האינסוף ההבדלים בין פרט אחד לאחר כל כך שוליים אז למה לא בעצם?
כי אני אחוז טירוף בעצמי. אוחז אגו שרוף שכבר מת.
ואני לא רוצה להשתנות. אני מפחד לאבד הכל. מפחד לאבד פרספקטיבה ולהפוך למישהו שאני לא.
אבל כרגע אני חי תוך כדי הדחקה ולא מתפקד. איך אוכל להמשיך כך?
צריך להיוולד מחדש. להיוולד ישר לתוך גיל 21 רק במתכונת בריאה יותר.
מתכונת מכוונת הצלחה והישרדות.
וזאת לא הפעם הראשונה שמגיע רגע מכריע בחיי ואני חייב להחליט האם להמשיך לחיות.
אבל הפעם אני רגוע ומבין יותר את הבחירה. פחות נשלט ע"י רגשות.
אני רק עומד פעור פה אל מול הרצונות הלא ריאליסטים שלא קרו.
פעם חשבתי שהייתי כל כך תמים...
והייתי במצב שלא יכלתי לדמיין איך אגיב אם כל הרעיונות האלו ירדו לטימיון.
גם לא באמת יכלתי לדמיין איך אגיב אם הם כן היו יוצאים לפועל.
אבל הכל כבר נקבר.
ואני יודע שדמותי לא תוכל לשרוד בצורתה הנוכחית.
הזלתי דמעה והמשכתי בדרכי לפני חודש וחצי אבל זה לא היה הסוף, לא.
אם מטרתי להיוולד מחדש זה יהיה קצת יותר קשה ממה שחשבתי אז
כי בניגוד למהפכים קודמים באישיותי, הפעם אבקש להסיר מעצמי תכונות ודמויות שתמיד חיבבתי.
גאד אני עקשן......
קשה לי לשכנע את עצמי להשתנות. אני תמיד צריך להבין בדיוק למה. יש לי מנגנון הגנה?
כי אני אוהב את עצמי ורוצה רק את טובתי?
רצון אחד בולט עכשיו.
אני משתוקק כבר לחיות בשלום.