קל להשתחרר מהמוסכמות המגבילות של החברה אבל עוד יותר קשה להשתחרר מהמגבלות שאתה שמת לעצמך.
תקרת זכוכית עצמית, האם זה היה מזוכיזם? נסיון להיות נורמאלי בחברה או נסיון להיות אינדיבידואל?
חופש פרוע אבל מה המעצורים?
מה צריך ומה לזרוק.
איך אפשר להיות ביקורתי כלפי העתיד?
עברו 10 משפטים בפוסט הזה ואני כבר מרגיש מוגבל בחשיבה, שוב.
כזהו המחשב. אמרתי כבר שאני שונא וירטואליה? אז ננסה משהו אחר
אני עומד ברחוב ששיגשג כבר בימים שלא ראו מחשב.
אין שמיים מרוחקים רק תיקרה מצויירת. זוהי מנהרה.
והיא אורגנית לא פחות ממני
ברגע זה אני יכול לטעום אותה
אני מחייך אל המנהרה. היא מוצאת חן בעיני. אני הולך כמה צעדים לכיוון הבית ואז כמה צעדים לכיוון ההפוך. הקשר הזה בשליטה. ההחלטה מתבצעת.
ואני אחזור לעוד, מותק.
אם להיות כנה איתכם אני לא בטוח אם לפוסט הזה יש כיוון.
יש לי חיים. ושליטה.
אבל גם לכם, אם אתם קוראים את הפוסט הזה. באתר הזה.
חמודים שלי אתם מתוך שליטה מבזבזים זמן מתוך חייכם על קריאת בלוג ברשת 😄
הייתי סולח לכם אבל סלחנות היא המפלה הגדולה ביותר של אנשים לא-סלחניים.
ראיתי דברים קטנים
ראיתי דברים גדולים
ידעתי מה להעדיף
אבל בחיי, לעשות טבלא מסודרת מתוך התת מודע זה לא פשוט. אז תשכחו מזה.
שיקרתי.
הניהיליזם בפוסט הזה בכלל לא טהור.
אבל אני לא מרגיש כמו קודם. אני אונס כל מה שבא לי לאהוב
אני אוהב !!!!!!! המון! השאלה היא מה?
כל מה שאפשר לשחק איתו?
או כל מי שאני משתוקק שהייתי יכול לחוות חיים מנקודת מבטו?
כל מה שאני בחיים לא יוכל להיות?
כל מה שאפשר להעריץ?
כל מה שאפשר לשחק איתו כל מה שאפשר להעריץ אני אפילו לא אוהב את עצמי החדר הזה קטן וההתפצלות מהממת אותי תפצלו אותי אני ארגיש שלם וזה הסוף בעצם
לפני 16 שנים. 6 בדצמבר 2007 בשעה 0:53
