לפני 16 שנים. 3 בינואר 2008 בשעה 20:14
לא יודע למה, אבל אתמול קראתי באינטרנט יותר מידי חומר על הטבע האנושי
גם על רוצחים ובעיקר, רוצחים סדרתיים והמשפטים שהם עברו.
והמשפטים האחרונים שיצאו מפיהם לפני ההוצאה להורג.
חלקם יודעים שעשו פאשלה יודעים שנכשלו ונותנים לעצמם להיעלם מהעולם בשקט. כלומר - הם רואים את המוות ומבינים שמילים הן חסרות משמעות.
אבל יש כל מיני סוגי נאומים
דפוס חוזר הוא ההיאחזות בפנטזיות על חיי נצח
אלו הרוצחים שגורמים לקהל הנוכחים להתרגש ובמקרים רבים לנוצרים תמימים לסלוח להם
" You who are present--you, above all, whose children I have slain--I am your brother in Christ. By Our Lord's Passion, I implore you, pray for me. Forgive me with all your hearts the evil I have done you, as you yourselves hope for God's mercy and pardon."
דת המונית תמיד תתבטא בפתאטיות. לא מפתיע.
האם האנשים הקטלניים והמסוכנים ביותר הם הפתאטיים ביותר?
אני לא מבין. אם כבר הפכת לחית טרף שצד ילדים בסכין ועשית ההיפך ממה שהאל אמר בשביל מה אתה צריך את אלוהים *עכשיו*?
כשמדובר בחיי אחרים רוצח שכזה שוחה במוות שלהם במלוא העונג ואפילו בחושניות.
וכשהאיום מגיע אל חייו שלו הוא פונה הרחק מהמוות, לכיוון פנטזיות דתיות על עולם שבו אף אחד לא מת - מה שממחיש את חולשתו האולטימטיבית בפני המוות.
הפתיע אותי מאוד שאפילו אדם תחת התוית "רוצח" לא מתעמת עם המוות.
