אני נוטה לשתקנות וזה אובייס שזה בגלל שאני ביישן אבל זה לא רק בגלל זה. באמת שאין לי הרבה שרץ שם בתוך הראש שרלוונטי למה שקורה מסביבי. אני כלומניק. כל הניסיון שכן יש לי מתחבא בפרוייקטים שלא ראו אור ושכנראה גם לא יראו אור מעולם. כן, אני טוב בלחיות בתוך הראש שלי וליצור שם עולם עשיר כי מעולם לא הרגשתי חלק מהאנושות וכשאני מנסה להרגיש שאולי אני כן, אני נתקל בחוסרים שמונעים ממני להרכיב את הפאזל. מסתובב עם אנשים שצעירים ממני בעשור ואין לי הרבה להוסיף לשיחה כי אין לי ניסיון חיים לעומתם. אני כל כך רגיל לחיות בתוך ריק מוחלט שכל דבר בעולם הזה חדש ומקסים אותי כי אני סקרן אבל התחושה הקסומה לא נשארת להרבה זמן, ומוחלפת במשהו אחר (התאבלות). בנקודה הזאת אני מפנים שמחוץ לראש שלי אני די כלומניק. לא מצליח לעשות עם עצמי הרבה. רוב החיים אני מושבת בגלל בעיות נפש. אין לי שום דבר שנתפס כמרשים שאפשר למנף הלאה ולבנות עליו. אני בסולם העדיפויות מקום #18(במקרה הטוב) אצל כל מי שאי פעם היה לי עליה קראש. ובצדק. וזה נהיה גרוע יותר עם הזמן. אני כבר לא נראה כל כך טוב, כבר די קירח ודי עייף מהחיים. כשהייתי צעיר יותר לפחות היה פעם בשנה "בחינם" שבחורות ממש שוות איכשהו (אלוהים יודע איך) מצאו אותי ונדלקו עלי בלי שעשיתי דבר. סתם כי הייתי צעיר ורענן ונראה טוב. אבל אל תדאגו, גם אז הייתי לבד תמיד כי דאגתי תמיד להרוס הכל עם האישיות שלי ולגרום להן להתייאש ממני מהר לפני שמתחממים העניינים ולפני שמשהו מתפתח 🤡 אבל העולם היה נראה אחרת, מלא הזדמנויות. אפילו רק התחושה הזאת לבד היתה מספיקה בשביל לרצות לחיות. אבל זה כבר לא ככה. משלב ההתרחבות של היקום, הגעתי לשלב ההתכווצות - איפה שכל האופציות שלי רק נסגרות כל הזמן עם כל רגע שחולף. עכשיו זה סיפור אחר וצריך למצוא משהו להיתלות בו כנגד הסופה שמאיימת להביא את הסוף. עכשיו זה סיפור אחר. זה סיפור של לבנות את עצמי. אבל אין ממש יסודות. אין לי מה להציע לעולם, מהיותי כלומניק. אני יכול לנסות לבנות את עצמי מאפס בשביל שביום מן הימים כן יהיה לי מה להציע לעולם. אבל בכנות מה הסיכוי שבן אדם שכושל כל חייו פתאום יתחיל לתפקד כמו שצריך, המוח יעבוד חלק והוא יצליח בזמן קצר להשלים את כל החוויות שהוא מעולם לא הצליח. כן - זה הדבר היחיד שמצליח לעודד אותי -בזמנים האלו שאני מצליח להיות אופטימי. זה סוג מוזר של אופטימיות. אני כבר לא מחפש לחיות, אני מחפש משהו גרנדיוזי לעשות לפני שאמות. אבל בכנות, זה סיכוי קלוש שגם במצב האופטימי כביכול הזה שמשהו ישתנה. אני מנסה כל פעם להתקדם בחיים ולא מצליח. וכל כישלון מתווסף לסיריה רציפה ולא נגמרת של כשלונות וכולם יושבים לי על הנשמה כמו תיק ראיות. הלוואי שהייתי יכול להאמין בדת או הזיות אחרות ולא להיות מחובר בהכרך למציאות. הלוואי שלא היתה אמת. שלא היה מוסר. שלא היה סדר והיגיון. הלוואי שיכולתי לכבות את המוח.
וככה אני - תכירו, קשקש - ביום שקמתי בו טוב לשם שינוי. כי רוב השבוע הזה אני קמתי כאשר המחשבה הערה הראשונה שלי היא "אני צריך למות" לפני שהספקתי לשפשף את העיניים או אפילו לצאת לגמרי מהחלום האחרון. הפעם דווקא קמתי וחשבתי משהו נחמד על מישהי שהיתה נחמדה אלי. ובנוסף - פגשתי אותה ועוד מלא חברים טובים ב 2 אירועים שונים והיה לי ממש כיף בחברת אנשים. אבל זה לא עוזר מסתבר. אין באמת מפלט כשהנפש שלך חולה ורקובה. זה תמיד ירדוף אותך לא משנה לאן תלך.
