משהו שהגן עלי כל כך הרבה שנים זה האימוץ של הפרסונה ה"סטלנית" ההזויה שלי שלא קשורה למציאות, הטיפוס המשעשע והמבולבל שאנשים חוו אותו (לא שהייתי באמת סטלן, עד לאחרונה לא נגעתי בזה, אבל חשבו עלי אלף דברים כל פעם משהו אחר).
חלומות.. רצונות... מטרות ללא תכלית. לעשות כל כך הרבה דברים שלא התפתחו או התקדמו לשום מקום אבל שהחלטתי באותו רגע שזה המטרה כי היה ניצוץ בדימיון וזהו. עולמות פנטזיה ללא קשר למציאות כי אין צורך בה. ככה לפחות רציתי לחשוב.
השנה אני דווקא עושה המון התקדמות בעולם. אבל מצב הפנטזיות שלי רע מאוד. שמתי לב באופן מודע למה שקורה שם אני ישר מעניש וכועס על עצמי על כל פנטזיה לא ריאליסטית. הבעיה שאלו הן רובן בעצם. ובשנים שלא הייתי כאן, האופציות הריאליסטיות עוד יותר הצטמצמו. הכל מתמוטט כמו מגדל קלפים וכבר קשה למצוא חלום להיאחז בו ולהאמין שהוא יכול באמת להתקיים.
לא יודע לשחזר איך זה התחיל איך התחלתי להחיל את המציאות על מה שקורה לי בראש אבל המנגנון הזה הוא בבסיסו מנגנון שמפריע. איך אפשר לחשוב על 20 צעדים קדימה כשדברים בסיסיים אני לא עושה? לא נותן לעצמי לאונן. כי איך אפשר לחשוב כל כך הרבה על מין כשבפועל אין לי שום מין או אהבה בחיים האלו ומעולם לא היה. מנסה להסתכל קדימה ולראות איך דפוק כמוני יכול להגיע למשהו מוחשי אבל לא מצליח. בינתיים ההורמונים משתוללים והמחשבות משתוללות. מרגיש כמו בן 18 שוב. הבעיה שבשנים האלו התוכנית הדומיננטית היתה למות וכך גם עכשיו. פעם כי לא ידעתי משהו אחר חוץ מהסבל ועכשיו כי אני אמנם יודע יותר אבל באמת מקשקש ומשרטט ענפים של מסלולים אבל לא יודע איך לצאת מכאן. החיבור שלי לעולם גורם לי להתפתח אבל המחיר יקר עד כמה באמת זה נורא לחיות בהזיה טוטאלית? תמיד התנגדתי וקרובי משפחה מתו מהסמים אבל אולי יש עוד דרכים. יש אנשים שמצליחים להאמין בדת אולי זה בכיוון. הייתי רוצה משהו יותר רציני במיוחד אם זה כולל לשכוח מהעבר שלי או שהוא אי פעם קרה. להסתכל במראה ולא לדעת מי זה או איך הוא היה פעם. אם יש ילד עם מחלות נפש תבדקו אופציה להפלה מאוחרת לא יפה לתת למישהו לחיות חיים כאלו לילה טוב.
