דמעות והסמקות

גיל ההתבגרות היה בשבילי סרט רע. אני מעדיף את התמימות והפתיחות והסקרנות של תקופת הילדות.
ובכל זאת בגיל ההתבגרות למדתי המון מבתי ספר מחוויות חדשות ממגוון של אנשים
והתפתחתי(בעיקר ביצירת משחקי מחשב וכל מה שקשור)
הבנתי מה אני באמת שונא בעולם הזה, ודרך זה הבנתי מה אני אוהב
ולמרות שלא האמנתי בעצמי וניבאתי שאשאר בתול עד גיל 27 לפחות (חחח הטימטום), אפילו היו לי נסיונות עם נקבות

אחרי שאני נושם לרווחה ויודע שזה מאחורי, גיל ההבתגרות אולי לא היה יותר מידי נורא... אבל קצת מביש בכל זאת

ואני תוהה, מה היא ההשפעה של התפתחות איברי המין על הרגעים המטומטמים ביותר בגיל ההתבגרות?

מוחלטת?..

זה מצחיק כי אצלנו חיפפו שעורי "חינוך מיני" כמו שבחיים לא ראיתי שמחפפים משהו.
לדעת את האמת הביולוגית המלאה זה מין ידע אסור.
אומרים "כשתגדל תבין" או "כן.. הממ.. זה...... זה תקופה.... זה.. יעבור.." אבל מנדבים פרטים רק אם עשית את המחקר לבד.
עד כדי כך האדם הוא יצור אפל וסוטה שהוא מפחד מיכולת הרביה של עצמו? (או שזה לא רבייה וזה פנאי? לעזאזל...)
הייתי מעריך את זה מהלב אם היו תשובות יותר ישירות ומדוייקות (וכואבות) כבר אז....
אבל זה לא היה משנה כי תיסכול מיני חווים ברמה שידע ומילים אינם משתווים לה.

ובמיוחד כשהסטיות האמיתיות שלי אף פעם לא היו חלק מהמכלול המקובל. הסתבר שנשים יותר מידי חלשות אופי בעולם הזה יחסית למה שרציתי שיהיו
(או לפחות כך זה נראה על פני השטח...)

אז כן רבות הפעמים שתהיתי "האם אני הסוטה היחיד בעולם?". חשבתי שאני מיוחד... חה!

ויש תעשיות שלמות שרק ניזונות מלמכור ג'אנק בעזרת סקס סקס סקס ללקוחות בגיל האידיאלי לספיגת מותגים.
קונספירציה ענקית כדי לשלוט ולדכא אותי?
לא... זה פשוט שעולם הפירסום מבסס את עצמו על תודעת קהל קיימת, במקרה הזה "סקס בלי נישואין זה אסור" המוסד הדתי של פעם,רק בגירסה המתפרקת הנוכחית שלו.
זה תוצאה של מעבר. רק תקופה בהיסטוריה...
זה רק תקופה בחיים..

טרנדים מתחלפים, וזה בכל זאת משעמם. שנאה מתבשלת ללא סיבה. פיצוץ של סובייקטיביות. ויתור על האמת החובקת כל כדי למצוא מסלול אישי/מעשי (ומוגבל ברוחבו)
איבוד התמימות, איבוד ההתעניינות בסביבה. למה הייתי צריך לקחת חלק בדגנרציה?
תקופות עוברות כל הזמן. האנרגיה שלי נפגמה מתיסכולים ונסיונות, רצונות ששורפים אותי מבפנים (וגם מבחוץ, where it's dangly)

בקיצור, אם הייתי חוזר בזמן הייתי נותן לעצמי כאפה.
אבל הוא עוד היה נהנה מזה, הממזר. 😄

ניסיתי להישאר רגוע דרך כל זה, אבל להישאר רגוע משמע הרחק מכולם לבד ועם אידיאלים אבסטרקטיים, ומשחקי מחשב, ומוזיקה. וסטיות(שכמובן חודרות לכל מצב רוח)
כי מה שראיתי סביבי היתה דרך אינטרסנטית חסרת חן לראות את העולם (ובחיים לא להיות מסופק) והתחרטתי שגיליתי אותה.
עכשיו אני כבר יותר רגוע בקשר לזה, אבל אולי זאת הסיבה שריסנתי את נפשי והגעתי למבוי סתום.
התפתח אצלי פחד ממצבים לא אידיאלים. ברחתי משאר העולם. לתקופות שחכתי לגמרי מה זה להיות חברותי(הגוף שלי כבר לא ידע איך להיות מכוייל בסיטואציות חברותיות. חבר שלא ראיתי אחרי כמה שנים לדוגמא היה צריך ללמד אותי מחדש איך ללחוץ יד). פיתחתי מחסום רגשי והומור ציני ואכזרי. עשיתי ההיפך ממה שהגיוני לעשות רק כדי למרוד (אבל היי, זה כולם עושים). אימצתי לליבי את הכישלונות הכי גדולים כדי שהכישלונות העתידיים לא יבואו לי בהפתעה. סמכתי על חיי להיות סבל מתמשך. הפנתי שנאה לא ממומשת, כלפי עצמי. זה מזעזע אבל זה בעצם לא..
זה רק תקופה בחיים המוזרים של האינדיבידואל המוזר בעולם מוזר
מכאן אני ממשיך לחיות תקופה מסוג אחר. קצת פחות לחוץ. מתחיל להרגיש קצת יותר כמו הילד שהייתי מאשר כמו המתבגר שמאחורי.