מראות

כבר כמה זמן שאנחנו נפגשים. הקשר שלנו הוגדר כהצלחה עוד לפני שהוא התחיל, כנראה.
אני זוכרת איך הייתי רואה אותו פה ושם, ומפתחת תרחישים וסצנות על שקיעות עצובות ומרגריטות קפואות בצוותא. יכול להיות שזה משהו שרק עכשיו אני מוסיפה לתקופה של לפני השינוי הפתאומי, כדי שיראה מוצדק או מכוון על ידי הגורל. בטח גורל. לא פחות מגורל. אף אחד לא יעז להתווכח עם הגורל. עונג ורצון הדדי זה אולי נחמד, אבל כל כך מנוצל כבר, שחסרו כאן לאחרונה מיני ניסים ואגדות, ואני אולי לא סינדרלה, אבל היי, לא ראיתי מישהו אחר מרים את הכפפה.
בכל אופן, איכשהו התגלגלנו קרוב אחת לשני. לפעמים אפשר להישבע שיש איזו אצבע מגחכת מופנית אלינו על כמה שאנחנו מתאימים אחד לשני, ונתקענו כאן יחד.
ככל שהזמן עבר, טווחי הזמן בין הפגישות נראו לנו ארוכים יותר ויותר, וזה נחמד לצלול עמוק לחלונות זמן מוגבלים, אבל באיזה שהוא אופן זה לא שלם.

יום אחד ישבנו שנינו אצלו בסלון, באחר צהריים מפנק ובועתי ומוגן מפני העולם, ובין ליטופים מענגים לסטירות מענגות לא פחות הוא שלח אותי להכין קפה, ואמר לי להביא את העוגיות מעל השיש, אז הבאתי, והוא לקח אחת והגיש לי. ניסיתי לומר לו שאני לא בעניין מתוקים אבל הוא כבר המתין עם היד מושטת, ומחמת הנימוס לא יכלתי לסרב אז לקחתי ונגסתי בפינה.
מיד כשבלעתי, התחלתי להרגיש מעט מוזר. פתאום הרגשתי איך אני מחווירה וזיעה קרה מתחילה לשטוף אותי אגב הרגשת ערבוביה כזו בבטן. הכל התחיל פתאום לזוז, ותפס אותי לגמרי לא מוכנה. זה נכון שהקשר שלי עם המציאות גם ככה לא בדיוק רציף, אבל אני לא רגילה לדברים כאלה ועוד באמצע היום, כשאני בסלון שלו, מנסה לשמור על ארשת סקסית ומתוחכמת כדי להבטיח עניין מצידו ואת מקומי. אני מניחה שנראיתי מוזר לכמה רגעים, אבל קשה לשמור על קור רוח כשהכל סביבך גדל פתאום למימדים עצומים. יכול להיות שזו אני שהפכתי זעירה. התחלתי לאבד את הסבלנות והעשתונות וממש להבהל. רצתי לכל כיוון, רק שמה שבדרך כלל מוכר לי כאיור הפרחים הקטנים על השטיח נראה לי באותו רגע כמרחבים עצומים בבורדו וכחול, וריצה מתחילת העלה של הפרח ועד סופו הייתה גורמת לי להתמוטט אם לא הייתי פוחדת ללכת לאיבוד בין הסיבים הצבעוניים.
הלכתי מעט לאחור וראיתי אותו פתאום נורא גדול. בדרך כלל הוא גבוה ממני בדיוק במספר הסנטימטרים שיאפשרו לו לעטוף אותי, אבל פתאום ראיתי אותו נפיל מולי, מחייך את החיוך שממיס אותי ברזולוציה מוגדלת.
הוא הושיט אלי אצבע (שפתאום נראתה לי בול עץ) וסימן לי להחזיק חזק. נתליתי עליה והוא הרים אותי גבוה. פחדתי ליפול מגובה כזה, אבל צ'יק צ'ק נמצאתי בבטחה בכיס החולצה המערסל שלו.
אחרי כמה דקות של הסתגלות התחיל למצוא חן בעיני כיס החולצה שלו. אחרי כמה שעות זה מצא חן בעיני יותר. הוא התחיל לקחת אותי איתו לכל מקום שהלך כשלקח חולצה עם כיסים (הוא הרי לא יכול לקחת אותי בכיס האחורי של הג'ינס), מסתכל בי לפעמים נחה, ולפעמים מסתכלת על העולם דרך חור מיוחד בשבילי שהוא פרם בכיס. לפעמים הוא מוציא אותי מהכיס וממקם אותי על השולחן כשהוא עובד או מתעסק במשהו, ואני משחקת לי עם הציוד המשרדי, בונה טירות מגרגרי אבק, או עושה ספורט אתגרי וסנפלינג מהמחק, מחכה לו שיתפנה.
לפעמים אנחנו אוכלים יחד, ואני יושבת מולו (לא בצד של הסכין) והוא נותן לי קצת מהצלחת שלו, עד שאני שבעה, וגם אז משחקת לי עד שהוא מסיים לאכול ומחזיר אותי לכיס.

הוא כל הזמן שומר אותי בטווח הראיה שלו, כי זה הרי מסוכן לו לא לראות אותי, והוא תמיד מחפש אותי לפני שהוא מניח משהו כדי לא למחוץ אותי בטעות.
ככה זה בדרך כלל. אני מתקיימת אצלו בכיס החולצה, שולחת לו נשיקות ולחשושי אהבה מבעד לבד. לפעמים, כשאני מתגעגעת אליו אני מסמנת לו, או כשהוא מעוניין בחברתי, הוא מוציא אותי מהכיס ונותן לי פירור מעוגיה נוספת. זה מחזיר אותי לגודל הרגיל שלי לפרק זמן תחום, ואנחנו יכולים להנות מהחלק המענג של היחסים בינינו. בין סיגריה לסטירה או בין ליטוף לבעילה אנחנו עושים מוסיקה בקצב משלנו. אחד כזה שאי אפשר לשמוע בלי אוטומטית להזיז את האגן.

פעם, בדיוק כשנגמר חלון הזמן והתחלתי להתכווץ בחזרה, אמרתי לו שאני מרגישה כאילו הוא מלמד אותי ללכת. הוא אמר שהוא הגיע כדי ללמד אותי לעוף.

אני אוהבת להיות קטנה בכיס החולצה שלו. זה מרגיש לי מאד טבעי, כמו מצאתי בדיוק את הליטוש הסופי שחיפשתי.
עם הזמן למדתי להרגיש קטנה ועטופה גם כשהוא החזיר אותי לגודל המקורי שלי, וחלונות הזמן הפכו להיות ארוכים יותר, ולנו נתאפשר להתענג ביתר חופשיות וליצר אושר באופן טבעי יותר.
כשאני קטנה, כאילו נלקחת ממני האחריות למעשי ודברים כמו בושה מאבדים ממשמעותם. אני מוגנת אצלו בכיס, באחריות שלו, ואני חופשיה להתקיים בלי עכבות מיותרות, ועניין מעין זה, כחופש, הוא עניין שמאיים להיצרב בעור, כמו באותו יום כשעמדנו קרוב כמעט מדי, ואני מרגישה את בד החולצה שלו על העור המצטמרר שלי ואני לא מסוגלת להביט בו, מכוסה בעצמי, סמוקה ומבויישת ורוצה להעלם, חושבת עד כמה אפסית אני יכולה להיות, והוא מיד מחדיר אלי מחשבה מנוגדת על כמה שאני דווקא גאה.

"באתי ללמד אותך ענווה." הוא אמר לי.