מראות

הוא עושה בי דברים גסים נורא, כאלה שהשתיקה יפה להם, ומרתפים חשוכים עוד יותר.
מסוג הדברים שהייתי קוברת עמוק מתחת לרצפות הדירה המנחמת שלו, וגם שם לא הייתי נותנת לזכר שלהם מקום להתקיים, והוא, כמו לעשות דווקא, מדליק את האור רק כדי לראות אותי סמוקה.
איכשהו כשלילה, הכל נראה פחות נורא. בבוקר אני משתכנעת שכנראה דעתי משתבשת והולכת, אחרת אין לי הסבר לכך שאני עוברת בשתיקה על מה שהוא עושה לי.
אולי זה איך שהוא מצמיד אותי אליו עד שאין ברירה אלא להתמזג עם הגוף שלו ולהתמקם אצלו במחזור הדם.
לפעמים אני רוצה להגיד לו דברים קשים. איכשהו יוצא שתמיד יש לו את השכל למלא לי קודם את הפה.
מזל.
הוא מכיר אותי, המרושע. חולש על כל חלקה טובה בי, וגם על אלה הפחות טובות.
אולי יהיה נכון להגיד שבעיקר על הפחות טובות.
יש לו אומץ, למרושע.
מזל.

הוא לא נבהל. לא כשאני צורחת, גם לא ברגעים שהייתי נותנת את חיי תמורת תמונה של גבו המתרחק.
הייתי נותנת את חיי פעם נוספת, אגב, כדי לראות אותו מסתובב בחזרה.

כל הלילה לא ישנתי. הוא מלמל אלי מתוך שינה ואמר לבדוק אם יש עדשה מתחת למזרן.
נסיכה.

אני לא מצליחה לישון, או להתנסח.