מראות

(גיהנום vol.6 ; קטנות.)

"ורק היא והוא בעולם, ואין עוד איש בעולם, וריח בראשית מהביל מן האדמה, והאויר הומה רחש ברואים זעירים ויריעת השחר מעל עוד מתוחה היטב ושקופה וטלולה, ובעיני שניהם עולה חיוך קטן, של טרם פחד וטרם הם עצמם"
(מהחדש של גרוסמן שקורע אותי לגזרים)

;

אני מתעוררת בבהלה מתוך חלום בהקיץ.
סביר להניח שאילו ישנתי באמת הייתי קופצת באחת, שטופה בזיעה קרה ומתנשפת.
הוא הלך איתה, שמה, אצלי, בחלום או הרהור של אמצע היום. דווקא היא, שאפילו ידיעה על נוכחות שלה איני מסוגלת לסבול ובעיניה ניצוץ של שמחה לאיד. אני לא יכולה לשאת את עצם המחשבה של ידיו מרפרפות על גופה וגורמות לה את צמרמורות העונג שלי, או כל מחווה אחרת שניחוח הבושם שלי עוד מורגש עליה ובאותה נשימה משננת עובדות על מנת להפחית את נזקי ההיסטריה.
אני חומדת את כולו לעצמי.
אני צריכה לזכור - מדברים כאלה יוצא רק כאב בטן.


*

העולם בדיוק הגיע לשלב בו הוא הופך מרצון לצמר גפן מתוק כשהוא עוטף אותי מכל כיוון כדי שלא יהיה לי קר, חלילה. בעוד המוסיקה מנסרת לי את העור וחודרת אלי למחזור הדם הוא חולש על כל נקודה בגופי השרוע מולו נינוח ומסמן אותי טריטוריה במגע ממיס.
שנינו שאפנו כראוי והוא פורק אותי מכל נשק שהעזתי להשאיר, האצבעות שלו קוראות את הגוף שלי כמו ברייל כשהוא מתעקש להכנס עמוק יותר ויותר, מתמזג עם בשרי ומעמיק שורשים ממש בבסיס, אצלי בנשמה.

קסם.

*

בעייתי מאד לקרוע בברוטאליות את קצבה של המציאות ולגנוב קצת זמן במקום הנעים הזה.
נכון שאמרנו שיהיה לשם שינוי מעט רגוע אבל לנו אין קשר אל להוציא תכניות אל הפועל ואני מבקשת ממנו שיעלים אותי מעט.
כמה דקות לאחר מכן אני מצליחה לעזוב את החבל ולהפוך להיות גרסא מרוכזת של מה שהוא רוצה ממני.
אני מתומצתת לכו?ס, פה, מאפרה ואני לא אני יותר ולא נשאר ממני זכר.
הוא מושך אותי ברצועה בטון אחר. אני לא על תקן כלבה כרגע, אני על תקן שום דבר שיתפוס צורה לפי ההנחיה הבאה שלו.
אחר כך הוא מקלח אותי ומלטף לי את השיער ורק בדיעבד אכפת לי מהסבון שנכנס לי לעין.
אני מושכת כל רגע ונשימה בתוך החיבוק שלו ככה פתאום, באמצע סדר הדברים והפעם דיגדגנו לאלים מדי באף, כנראה, ואני מוצאת את עצמי באיחור של שעתיים וחצי.

מחיר סמלי למדי.



*

אני לא יודעת אם תהיה גם עצלות במצעד הפזמונים הזה.
זה הרי ברור ששום עצלות כאן לא תוכל לעמוד בפני עצמה, והיא תתגלה, לבושתה, כתוצר לוואי בלבד של כל השאר.
שמונים וחמישה אחוז גיהנום, אם כך.