מראות

(דרכי לגיהנום וגו' - vol. 4, או - אהבה בארבעה חלקים)

האהבה אינה עזה מיסורייה.
והשמחה, אינה יפה מעצבותה.
(א. שלונסקי)

כנראה שזהו טיבו של געגוע -
לנסר בך עד כאב בלתי נסבל ולטעת בך שגעונות המשכנעים אותך כי רק עוד רגע ותמצא את עצמך מחוץ לדעתך.
יכול להיות שזהו גם טיבה של המציאות שאינה מסתפקת בעליות אקראיות למפגשים איתך.

*
אני לא מצליחה לעקוב אחר השתלשלות העניינים כשמתוך התעוררות לרגע באמצע הלילה אני מוצאת עצמי עליו זקופה ומתוחה ולא כי אני עד כדי כך גאה או שיש סיבה מיוחדת אחרת, אני פשוט מפחדת להחנק.
החבל שמותח אותי אחורה מהקולר לא מאפשר לי להתקפל גם כשהוא מסמן אותי בכאב או כשהוא סוטר לי ואני כולי מזדעזת ולא מצליחה לעשות דבר מלבד להרשות לדמעות בקוטר כדור בסיס לעטר בשקט את לחיי.
הוא אומר לי "תבכי" ועושה איתי הכי אהבה שאני יכולה להעלות על הדעת.

*

בלי להתעסק מדי בפרטים או בגוון הלחיים שלי בחנות הכלבו, הוא מלמד אותי חדווה אינפנטילית ושחרור ממוסכמות.
דרך מסך של צעצועים ומחית פירות הוא מבקש ממני לשחרר.
חוסר היכולת לעשות את זה מכאיבה לי פיזית ומתסכלת אותי עד דמעות של זעם.
אני מבינה שאין מוצא וכישלון ישנה את פני הדברים ורק מתכווצת. הוא מבין עד כמה כואב לי. אני מבינה שזה חייב לקרות.
ברגע קסום אני מרגישה עד כמה ברצינות כניעה היא מתוקה וזרם חמים נוזל ממני אל ירכי.

אחר כך הוא עושה איתי אהבה וסוחט ממני צחוק מתגלגל.

*

קצת לפני שאני הולכת ואני מותשת כמעט לחלוטין הוא מושך אותי אליו לעוד פעם לפני פרידה.
אני רואה את ההשתקפות שלנו על ראי מאולתר ומחייכת כאילו הצלחתי להתגנב לתוך איזו סצינה מסרט.
אחר כך הוא מרעיד אותי ומרשה לי לגמור על השיש במטבח, ואני לא יכולה שלא לחשוב על ההעזה להכניס קצת פלפל לחיי המין שלנו. (על השיש, בין המיקרו לסבון הכלים. נו באמת.)