זה היה בשיא תקופת משחקי הרולטה שלי. אלה היו ימים של זוהר, של פרסטיז' נחשק.
אז כבר שוטטתי מספיק זמן,מנווטת ללא קושי בין הכלבים וסכנות הרחוב האחרות ואורות העיר הגדולה התחילו לסנוור אותי עד שלא יכלתי לראות דבר כמעט. כבר הייתי קרובה לאיבוד עצמי לדעת וכל הקלפים שלי היו פרושים על השולחן. ידעתי שאין ברשותי שום דבר שאוכל להפסיד, שכן על הכל ויתרתי. ענייני חיים ומוות כבר לא להכריע את גורלי לחיים או למוות, וחלקי בעולם שלא הספיק לי אז גרם לי קהות. הסתובבתי בלי מטרה מסויימת, למעט ההרגשה של הלב שמחסיר פעימה מהתרגשות. כשהתחלתי להשתעמם מהתעסקות בהסתברויות של אחד לשש כשהייתי טוענת רק כדור אחד וסוחטת את ההדק צמוד לרקה או ללסת. מצאתי את עצמי מתנדנדת ברגל אחת על שפה של תהום. פעמים בודדות ומועטות העזתי להסתכל לה ישר בפרצוף והחושך המוחלט ההוא הימם אותי וגרם לי לדופק מואץ. המשחק הזה באש ריגש אותי. אהבתי ללמוד אותה ולשחק על גבולותיה, שלא לדבר על פיתוח מיומנות לולינית בידיים רועדות ועיניים בורקות על שפתותיה. יכול להיות שהתחכמתי מדי או צחקתי בפניו של השטן, ולרגע איבדתי אחיזה ועמדתי ליפול.
איכשהו הצלחתי לראות אותו עובר בחצי עין תוך ליהוג משפטים שחוקים ושימוש בפירוטכניקה משומשת על מנת להרשים. כנראה שהוא שם לב שאני בדיוק מאבדת את שיווי המשקל והושיט לי יד. הרשיתי לעצמי להחזיר לו יד תוך שאני נשבעת שזו הפעם הראשונה והאחרונה והוא הזמין לי ויסקי.
בתמורה עשיתי לו חיים קשים והגברתי את ריכוז השיער המאפיר שלו בצדעיים.
התהום ההיא קרצה לי ומשכה אותי לחזור אליה. כמו מאהבת מסוכנת ופטאלית ידעתי שהיא עמוקה ושדפנותיה חלקות אבל לא היה לי אכפת. הריגוש הזה היה הדבר היחיד שהכרתי. הדבר היחיד שהשאיר אותי בחיים. בתחילה יצאתי לשחק בקרבתה בגלוי, ומאוחר יותר להתגנב החוצה ואז לברוח כדי לבחון שוב ושוב את גבולותיה. הפלרטוט הזה היה לי טוב ומסוכן בצורה טראגית.הכניס בי אדרנלין והפך אותי לערנית יותר. היה ברור שבמערכת היחסים הזו ערנות היא תכונה בסיסית למדי. רגע של עבודה לא מושלמת ואני מרוחה על הרצפה וזכרוני לברכה.
חשבתי שאני מדהימה. אמזונה מיומנת ומתוחכמת בעלת לשון חדה ששום דבר לא יכול לה. כעת עולה בדעתי שהוא ראה הכל ונהנה לראות אותי משחקת.
בעצם, זהו התרחיש היחיד שמתקבל על הדעת.אחרת הוא לא היה מצליח לפתות אותי משם. הוא השתמש בטכנולוגיות מורכבות וצירופים כימיים שמשכו אותי אליו וגרמו לי מעט לשכוח ממשחקי הרולטה המסוכנים.
היה לי קשה להתרכך ולהסכים ללמוד שאם כבר הימורים, כדאי להכניס לכל העסק מעט סטייל. הרבה יותר מרגש להתעסק בגלים מדהימים בעוצמתם והרבה יותר הולם אותי מראה של נימפה שנסחפה אל החוף וכבר פחות בער לי לברוח ולשאול לשלום השאול. זה בכל זאת היה השלב שהקופה שלי החלה להתמלא. הגיע לידי משהו שכבר היה חבל לי להפסיד.
*
מאז היד שלי פחות או יותר טובה ומצב הלב שלי לא דורש ממני לבדוק הימצאות דופק פעמיים בשעה.
אני מעשנת כמו שהוא לימד אותי. שלוש שניות פנימה ושבע החוצה, עד שאין יותר אויר בריאות או דמעות בעיניים (תוספת שלי) ופתאום כואבים לי סימני הנשיכה שהשאיר לי בשכמות.
לא רק שיני בינה, אצלי מתחילות לבקוע כנפיים.
וזה טוב. ככה אפשר לצלול בתהום מספיק עמוק כדי לראות על איזו יד ויתרתי ואז לטוס החוצה בחזרה.
*
"ברגע הראשון, כשהסתכל בראי, הוא הצטער מאד, קיפל את הזנב והלך לחדר האמבטיה,מוטרד מן המחשבה: איך אפשר לקרוע ולהסיר אותו בעזרת שפשוף על תיבת הבגדים או על ארגז. אבל עד מהרה הבין הכלב שהוא פשוט טיפש. זינה לקחה אותו קשור בשרשרת. הכלב הלך לסמטת אובוחוב כמו אסיר, בוער מבושה, אבל לאחר שעבר בפרצ'יסטנקה עד לקתדרלה של המושיע, תפס מצויין מה פירושו של קולר בחיים."
(לב כלב, עמוד שישים)
אתה מבין? קשה לו, לכלב רחוב להפרד משגרת החיים הזו, גם כשהיא כוללת פחד,אי ודאות, מכות, וכויה בצד ממים רותחים ששפך עליו איזה קצב כשהתקרב לאטליז.
אם ינסה להשוות בין חיים אלה ואלה, יכול להיות שממבט ראשון יהיה נהיר מה עדיף, ואיזו צורת חיים מתאימה יותר. האמת היא שלא ניתן כלל וכלל להשוות, זו שפה שונה לחלוטין, ולכן אין טעם לנסות.
מה שבטוח, שדברים שכלב רחוב אסף לו (יוקרת ביבים, נגיד.) כמו נצרבים בעורו ולא יוכלו להיעלם.
כלב שרגיל במלחמת הישרדות לווא דווקא יעזוב את הרחוב למען ביטחון או נוחות. הוא לא ידע איך להתמודד עם אלה. יצטרך להיות יתרון ברור ומכריע על הרחוב.
כעת, הבן בבקשה את סיבותי.
rKlaV-9Vzsk
שבעה קשרים.
