מראות

בזמן כזה היא יושבת ובוהה במחוגי השעון שנראים לה עצלים במיוחד היום.
טוב, זה לא שיש באמת משהו טוב או אפקטיבי יותר לעשות, והיא לא ממצמצת כדי לא לפספס את הספירה. אי אפשר להחזיר את הזמן אחורה, אבל גם ההיגיון לא מצרך שכיח במיוחד והפחד הזה שבלבול בספירה יגרור אחריו עונש והיא תצטרך להתחיל מחדש, מדביק את עפעפיה לאחור ולא מרשה להם לנוח רגע ולהסגר.
היא כבר יודעת איך זה יהיה. איך יכשלו רגליה ולא תצליח לעמוד כשיבוא ופיק הברכיים רק יתגבר כשתהיה ספונה סוף סוף בין זרועותיו ולא תדע פתאום מה לומר, אלא רק תבקש עוד רגע, מתמכרת מחדש להרגשת מגע של יד זרה על הגוף שבאחת תחזור להיות הכי מוכרת, ותיזכר פתאום איך כבר ארבעה ימים שהיא דואגת איך יחזרו הביתה והיא בטח לא תוכל לנהוג בידיים רועדות והוא יהיה עייף, היא יודעת, ומזג האויר שיכה בו פתאום כשיצאו מן האולם הממוזג יקשה גם הוא; אולי ישבו שם לקחת רגע כדי לסדר את הראש, והעולם בדיוק יסיים להתרגל לעניין החזרת הדברים למקומם ויבטל את נוהל החירום הזמני שחל משך שמונה קשרים שלמים.

המחוגים עצלים מאד היום, והרגשת הקלסטרופוביה משתלטת על כל חלקה טובה.
עכשיו יהיה זמן מצויין לנסות את מכונת הזמן שהבטיח לה פעם, כשבין שלושה ימים (פרק זמן שנראה מגוחך כל כך כעת) נמתחו אז אוקיינוסים של געגוע והורמונים משתוללים.

היא תניח רגע את ראשה על ירכו או על בטנו ושיערה השופע פתאום יכסה את כולו, או שאולי יהיה זה להפך והיא תתענג על משחק ציפורניה בשיערו שבטח ארך כבר, והיא תתאפק לא לשיר לו "תן לי דקה להתרגל אליך שוב", אבל כן תאמר שוב שנורא טוב שהוא פה שוב ולא תעז, למרות שתרצה, לגלות לו בסוד איך אזל הדם מפניה כשראתה את גבו מתחיל להתרחק והבינה אז שתהיה עצובה כל החיים ובאותה נשימה הבינה שהיא רוצה את ציפורניה חורשות שבילים בשיערו למשך כל אותה תקופת חיים בדיוק.

ארבעת אלפים שבעמות שלושים ושלוש דקות, במקרה של הסתנכרנות השעונים לצד הרע.
האויר לא כל כך עומד, אבל הקירות מתחילים לסגור כשמיני חשקים שמתעוררים פתאום וחוזרים מן המתים מתחילים להתנער בגוף ולהתפצפץ ולתת הרגשה מתנמלת בכתפיים.
לנשום עמוק. עוד לא. עוד טיפה.
כמו באורז, לא יהיה חכם לפתוח לפני הזמן, ופה יש לדאוג שיצא אחד אחד. מושלם.

ואז תגיע הפעם הראשונה. ביקוע בתולים כמעט. היא יכולה להיות מחושבת ומאורגנת, על סדינים שזה עתה נמתחו ומדיפים ריח כביסה טרי, וברקע רצף שירים שקרע את שניהם לגזרים בכל הזמן הזה, מיד לאחר שהוא יגיד לה "בואי נזדיין" כשהם עסוקים בענייניהם. היא תדע שעבר מספיק זמן וכעת זה בסדר. עכשיו הגבול בין שתי הטריטוריות מטושטש לגמרי, ורק זה נשאר להעלימו כליל.
היא תחייך אליו במבוכה של נערה מתבגרת שלא בטוחה מה צריך לעשות ותתן לו לקחת אותה שוב ולחתום מחדש בלי מיני התעסקויות ושאלות, זה הרי ברור שכך צריך להיות.
לאט גופה יזכר במה שנחרט, וההתמזגות תהיה מושלמת.
אחר כך, כשישכבו ככה כמו שהם אוהבים והוא יעטוף אותה כמו שלא העזה לשכוח, היא תמלמל - כמה טוב ככה, ותתעקש לקום וללבוש את החולצה שלו, שבטח תהיה מעט גדולה אבל ספוגה בריח שלו (ריח גוף או אפטרשייב, זה לא משנה) ולהכין לו משהו לאכול, או להביא קערה של דובדנים בקצפת, והוא יעביר את ידו בשיערה בחיבה וכבדרך אגב (היא תאהב את הדרך אגבים האלה) ויאמר לה שאולי יוותרו על התכניות הערב וימשוך אותה אליו כי יש רעב גדול מאד להשביע, ואז יעביר יד וישתעשע בה ויערוך קבלת פנים לאבריה וישתעשע עם שדיה נניח באופן לגמרי לא מיני, דרך משחק של אוהבים, ואולי דווקא תיקח אל פיה בלהט גדול את בהונותיו (ואת זה אי אפשר לעשות באופן לא מיני) ובטח גם את התכניות של הבוקר יבטלו, וכך עד שיופיע גם רעב פיסי שמחייב יציאה מהמיטה.
יכול להיות אגב, אחרת לגמרי. אין כאן מן ההתחייבות. מאד יתכן שיתפוגגו כל התכנונים לתחנונים, ובינינו - הם לא משהו בלהוציא תכניות אל הפועל, ובו במקום, באולם הממוזג ולמבוכת המנקה שבטח תעבור שם, ירים את חצאיתה ויפשק אותה ויכנס באחת ויעשה בה שמות תוך שהוא, בניגוד מושלם, ילטף איזו שריטה שבטח תקבל מהמשקוף כשדהרו בלי לשים לב אל איזה חדר שכוח אל, כי צריך לכבוש ולהציב דגל מתוך זכות טבעית, או רק לשם הגושפנקא הפורמלית, והיא תשמח על ההחלטה לא לנעול עקבים כי עוד רגע ותתמוסס, ורגליה שוב כושלות.

ברצינות, כמה זמן לוקח לזמן לעבור?
אולי נגמרו הסוללות?
הלב, אם היה במקומו, כבר מזמן והיה מתפקע.

כל זאת, ועוד לא דיברנו על כל שיש להספיק.
על איך יחזיק לה את היד ברכבת ההרים, הפעם פשוטה כמשמעה, ועל מה שיקרה שם בחדר המראות.
על הים, ותומתם של החול והשמש כדאי שלא לדבר.
איך שהיא תתלבש לכבודו, ותרקוד בחדר מלא אנשים ותראה רק אותו. היא תשתה כוסית, ואז תבקש עוד אחת ואז אחת נוספת, ומיד יתפוגגו שאריות עיקשות של דאגה ותישאר רק האהבה שתציף אותה כשתסתכל עליו בעיניים נוצצות.
היא חוזרת לעצמה, ואליו, מוחקת זכרונות אחרונים של אפיזודות סוערות באשמת המרחק והמדיה שכמעט והביאו על הסיפור שלנו סוף אחר לחלוטין.
ואז תגיע מציאות אחרת, מסוג שלא מוכר לשניהם. היא תגיע תוך פרק זמן של שמונה קשרים נוספים, רק שהפעם זה יהיה נעים יותר ומיוסר פחות ונותן אורך נשימה להתרגל לאותה מציאות שהגיעה כמו מתןך אילוץ אבל באופן הטבעי ביותר, שגורם לכל כבר לבעור לה ולחשוב איך יהיה סתם לשכב על המיטה באיזה אחר צהריים עצל ונעים ולקרוא איזה ספר לא מאד חשוב, והיא תופתע כשיגיע כמו משום מקום (כי לא שמעה את סיבוב המפתח במנעול), יקרב אותה אליו תוך שהוא מושך את ראשה לאחור מהשיער וימלא לה בבת אחת את הגרון.


ארבעת אלפים ששמות ועשרים ואחת דקות,
ואני, אף פעם לא אהבתי כך
אף אחד.



הותר האחרון.
לא נשארו קשרים.