מראות

בו ברגע חדלתי מלהיות.
לא בגלל שמי ששונה והטבעיות כמעט מעוררת דאגה בה הגבתי לזה החדש.
אני כמעט בטוחה שאין קשר להרגשת הנמלים ברגליים והברכיים המשופשפות כבר או השרירים הרועדים. זו לא העייפות הבלתי נסבלת, לא בגלל השיער הסתור ואלה לא סימני החנק המתהווים בשקט על צווארי. זו לא ההצטמצמות הפיזית לגודל גלעין אפרסק ולא קערת האלומיניום שמונחת בהישג לשון אחרי הפסקה כל כך ארוכה. אלה לא הטון הענייני והמראה החלקי שלו שהצלחתי בקושי לתפוס בזוית העין, גם לא המחשבה על מקור תרנגולת מזיין כלבה. זו לא הידיעה שדעות או רצונות לא נחשבים כעת ולא השפה בה מנוסחות המחשבות שלי או השלוליות שהשאירו סימנים על הרצפה ששעות ספורות לפני כן דאגתי לקרצף. זו לא הידיעה עליו רואה אותי מכוסה בעצמי או הקולות הלא רצוניים שאני משמיעה כשהוא מגרד אותי בבטן או מאחורי האוזן, או המבוכה שבידיעה שהשכן יודע פתאום מי ספק נובחת ספק צורחת ומחרידה את השכונה בזעקות אימה. זו לא הרצועה האדומה שמתחברת עכשיו לירוק עמוק יותר שמגבילה את חופש התנועה שלי.זו לא פשטות השימוש בי, אלה לא התנועות המכניות. זה לא מרקם הלשון שלו שכמעט גמר אותי בפיצוץ גדול שלפי הוראה. זו לא הרשת שמעל חור הניקוז שאני רואה כמעט ממרחק אפס והוא שעומד מטר וחצי מעלי. זה לא העניין שהוא יצא לרגע וחזר כדי למצוא אותי מכוסה בעצמי שוב. זו לא מלחמת החורמה בין הרצון להפסיק את מופע האימים הזה מיד לבין הרצון לקנות כרטיס לכניסה נוספת כבר ביציאה.
זה לא אף אחד מאלה, כמו הרגע בו חום השתן שלו נגע בדיוק בנקודת האם של הקור שאפף אותי.

בו ברגע חדלתי מלהיות.
שמעתי קול של זכוכית נסדקת ואותי הרגשתי מרחפת ויורדת לאט קומה אחת למטה.

**

ידעתי לא מעט חטאים בחיי, ודווקא כעת הכל מקבל צורה וגוון מוקצנים.
עכשיו אני הכי הרבה זונה קלה פתוחה זורמת משתרללת מלוכלכת מטורפת מיוחמת מזדיינת מכולבת מפושקת מוצצת רעבה עצומה רטובה שיכורה מעוכה גאה חדה חריפה נושכת קטנה קטנה שהייתי מעולם והתנאים מאפשרים.
נינוחה נימוחה ואוורירית.