מראות

אלקלקטי - שברי מציאות ונזילות מראשי הקודח.

הוא עומד בגאווה בפינת החדר ונקרא בדרכי כמעט תמיד כשאני מסתובבת בבית והדבר הראשון שעיני תופסות כשאני נכנסת הביתה. הוא תופס מקום לא מבוטל; מטר גובה על מטר רוחב ומטר אורך שלמדו להכיל את תמצית הקיום של נפשי הפראית וה________ ששוקלת הרבה יותר מטון המים המפורסם שנכנס במיכל במידות האלה, ודורשת, באופן מתבקש מרחבים עצומים מאלה.
קירותיו עשויים מוטות מתכת שלא הצלחתי עדיין לזהות. אני אומרת מוטות כי 'סורגים' נשמע מחייב למדי, ובכל אופן היו עשויים חומר קל מפלדה ועמיד מאלומיניום - כדי שיקל על הניידות ובכל זאת יהיה עמיד בפני. המוטות מבריקים,ממורקים, בלי כתמי חלודה חלילה, ממוקמים מרחק עשרה סנטימטרים אחד מהשני ובונים חמישה קירות מושלמים בעבודה איכותית ולא מתפשרת.
במקום הקיר השישי יש לי מזרן קטן שלפעמים נמצא ולפעמים לא ומשאיר את הרצפה חשופה.
קבועה בתוכו דלת קטנה שנפתחת ומחייבת הליכה על ארבע כדי להכנס או לצאת ובעלת מנעול עם מפתח אחד שננעלת אחרי ומותירה לי את מרחב התזוזה שבין שכיבה לישיבה.
הוא בולט למדי בחלל הדירה, וניתן לראות אותו ואותי בתוכו בכל זמן ומכל מקום, ואין שום פינה להתחבא בה. גם מהצד השני זה עובד. כשאני נמצאת בפנים אני רואה את כל המתרחש בבית כאילו אני יושבת על כורסאת היחיד הספרותית שלנו, וכשאני מתרכזת אני יכולה אפילו לשכוח את המצאות הסורגים שנעלמים כשאני מתרכזת במה שנשקף ביניהם.

הדמיון של הכלוב בפינת החדר לתמונה שעולה בראש כשחושבים על תא בכלא מחריד, ובכל זאת הוא משמש לכליאה כעונש רק לעיתים רחוקות. בדרך כלל אני מוכנסת אליו לשם שעשוע או לשם המחשה ויזואלית של הדברים שאני כל כך אוהבת לצרוח כשהוא לוקח אותי בתנועות חדות וקצובות וכמעט קורע אותי מבפנים ונראים לי כעת רחוקים מפאת המסע הנוכחי.
כשהוא מוביל אותי ברצועה, האינסטינקט הראשוני שלי הוא לנסות להסתובב ולברוח, אבל הוא מחזיק קצר מדי וקרוב מדי ומכניע אותי בפשטות המעליבה הזו של משיכה לכיוון שלו, ואני נכנסת מובסת ונוטפת ריחות ייחום מביכים שחושפים עד כמה זה טוב לי ומאדימים אותי עד קצות האזניים. אחרי שהוא מודא שהקערה בפינת הכלוב מלאה במים ומנסר את אזני ברעש המפתח שמסתובב במנעול הוא מניח לי לכמה דקות אני עוצמת את העיניים ומדמיינת שדפנות הכלוב עשויות בעצם קירות לבנים, או נזכרת באותו בוקר שבת מפוהק כשהתעוררתי למצוא את דלת החדר נעולה מבחוץ. נכון, גם אז נבהלתי, והתחלתי כמעט לבכות לפני שהבנתי מה קרה לי, אבל עם הסוג-של-קלסטרופוביה שלי אני עוד איכשהו יודעת להתמודד. מספיק לי למצוא בין הרהיטים והתמונות שרצים במעגל סביב העיניים חלון שתמיד אוכל לקפוץ דרכו ואני מצליחה להרגע, ובכלוב אין חלון. יש את אשלית המרחב בין הסורגים שאפשר כמעט להשתגע ממנה.

יש לי פנאי לחשוב, בזמן הלא מוגדר של שהותי לפרקים במעון. אין לי שם ספרים או עיתון, אפילו את זה של סוף השבוע, ורק המוזיקה שהוא בחר לשמוע שמתאימה לעיסוקיו מפרה את הדממה ששוררת בבית ובתוך הראש שלי. הדממה אצלי בראש נבנית בהדרגה כשאני שומעת את מחשבות העברית שלי נחלשות לאט ואת מקומן תופסות בתיאום מושלם מחשבות בשפה אחרת. זה מתחיל באוטוסרדה של מילים שרצות לי בראש בכיאוס שמדגים יפה את ההיסטריה שלי (ממקומות סגורים מדי ומהמעמד) ומתמזגות לתוך "ווף ווף" חסר פשר שהולך ומתבהר לי, ולאט נותן לי שקט, עד שבאופן טבעי אני נשכבת על המזרון שלי או על הרצפה הקרה באיזו שלווה רועמת שהלחיצה אותי בהתחלה והתרגלתי אליה.
לפעמים הוא בא לבדוק מה שלומי, וכשאני שומעת את רעש מגפיו אני מתיישרת ומזדקפת הכי שאני יכולה, ומתענגת על גניבות של מגע עם העור החם והנעים של כפות ידיו. לפעמים הוא רק עובר כדי לקחת משהו מהחדר השני ואני נותרת כשרצונותי וכל קיומי עומדים באויר עירומים מול חוסר היחס שלו. הוא אומר שאחר כך מריחים אותי בכל הבית.
פעם אחת נשמתי עמוק וביקשתי ממנו לצאת.
יכול להיות שהוא הסכים כי נראה שפתאום עלה בי האומץ סוף כל סוף, והוא הוביל אותי לשטיח וישב על הספה. הרעב גבר עלי באותה שבת בצהריים, והתנפלתי בלשון רטובה על כפות הרגליים שלו באיזה אמוק רעב ומוקיר תודה. ישבתי לרגליו מקבצת פירורים של יחס שהוא זרק לי, או עומדת הפוך אליו, מפשקת את התחת כמו שהוא אוהב, מנסה לפתות אותו באלגנטיות שנראית מעט מלאכותית במצבי הכורע מולו.
אחר כך ביקשתי נורא וניגשתי בעדינות ואז התנפלתי על הזין שלו ברעב עצום, מזיינת לעצמי את הגרון לא לפני שהדלקתי לו סיגריה. ביד אחת הוא החזיק את הסיגריה, וביד השניה אותי, מבפנים, חופר בתוכי לשתי שניות כדי להשתעשע, מה שנראה מבחינתי להשתגע ולהתחנן שלא יצא.
הוא יצא ואני המשכתי לזיין לעצמי את הגרון, מכוסה כבר בקיא ורוק, כשהוא יצא וגמר לידי על השטיח.

אחר כך הוא החזיר אותי לכלוב שלי מובסת ומרשה לי לאונן כשהוא מסתכל עלי גומרת.