תסבירי לי דבר אחד.
כולם רוצים שאהבת
חייהם, תהיה זו את.
הגאונים והטיפשים, הענקים והנמלים.
ואז, אולי זו חובתך, לחלוק כולך איתם.
כמו שלכת, נותנת סתיו.
כמו שרעם נותן ברק.
או שפרח מדבר, זו את?
או שרוח קרירה של סתיו?
כל אחד שקוטף ממך,
נהנה לתקופה קצרה.
את, כמו פרח, נובלת מהר.
או ששוב הטיפש קטף.
את כמו אש, מי נהר.
של כולם ושל אף אחד.
יום אחד הוא יבוא
ושוב.
את תתהי, אם הוא אל או שטן.
את תרצי להיות שלו.
לשייך את ליבך אליו.
ולקשור את חייך איתו
ולבהות בעיניו לעד.
שוב הרגע הזה קורה!
שוב כואב! אך כאב מתוק.
ומכת אנדורפין במוחך
מטשטשת את סף ה"אדום".
את פוקחת עינייך לרווחה.
מרגישה אותו בגבך.
מורידה את ראשך בכניעה
משהו קר הועבר על עורך.
הוא מורה לך לבוא למראה.
ועינייך מתמלאות בדמעות.
אם ליבך לא קילרת בשגגה.
הוא אותך מקלר ברצון.
לפני 17 שנים. 17 בספטמבר 2007 בשעה 15:34