אוי, מזמן לא כתבתי והאצבעות מתקשות להתרגל שוב למקלדת...
אי וודאות, מי המציא את המושג הזה? אישית הייתי שופט אותו לעונש מוות.
כשאתה מנסה לשלוט על החיים שלך, על המעשים שלך ועל הבעיות שלך.
כשאתה יודע שפתרון הבעיה, התסבוכת הינה בידך, קל לך גם אם אתה לא עושה עם זה כלום.
היחיד שאתה יכול להאשים, זה אתה.
אבל כשאתה נקלע לחוסר אונים. למצב בו אינך יכול להשפיע על השתלשלות הדברים אתה מוצא את עצמך מבולבל. אולי מבולבל זו לא המילה, אבל אתה פשוט לא יודע מה לעשות עם עצמך. כמו עקרב במעגל אש, אתה רוצה לצאת, אתה מחפש פרצה... אבל כמו בנאדם, כמו חייה אינטליגנטית, אתה יודע מראש שאין לך מה לעשות, אלא להמתין.
כמו נידון למוות, אתה הולך עם ראש מורכן...
הדבר היחיד בו מצאתי לעצמי נחמה זה המשפט שהמצאתי: "הדרך לגן עדן שזורה בייסוריי גיהינום" ©
ואת, את היחידה שכל הקלפים מונחים בידה.
ואתה, אתה שבוחר להתעלם מכל הסממנים, מכל הרמזים ובורח מהשיחות... אפקט "בת יענה" (כמו שהגדירה את זה ידידה טובה) לא משאיר לי טיפת כבוד כלפיך, למרות שאולי כן מגיע לך.
אז נכון שכרגע אתה שם ואני פה... אבל אם היית מספיק, שפוט מספיק נבון לא היית בכלל סכנה.
ואני, למרות הכול לא ידעתי "לנצל" את המצב עד שאת החלטת. באת והחלטת לסלוח. החלטת לשכוח.
שאלה, מה היה יותר חזק? הרגש שלך או האדישות שלו.
שאלה שלא תהיה לי תשובה בחיים.
שאלה שאולי אני גם לא רוצה ולא צריך לדעת את התשובה...
"האור בקצה המנהרה יכול להיות גם פנס הרכבת המתקרבת" ואת יודעת מה? כרגע, אני מוכן הפילו להידרס.
לכל אחד מאיתנו יש דברים חשובים יותר וחשובים פחות בחיים.
שם, בבית, יש שלושה נפשות שחשובים לי מכל בעולם.
ואני מאחל לכולם, שתמיד תהיו ביחד עם מי שחשוב לכם, תמיד תדאגו להיות מספיק חשובים שיהיו איתכם!
ותלמדו לקבל (לתת תמיד יותר קל)
לפני 17 שנים. 4 בנובמבר 2007 בשעה 21:29
