דילמה פשוטה וטיפשית שנשנית מספר רב של פעמים טומנת בחובה סימבוליות, כמטאפורות שאינה ספרותיות אלא בעולם האמיתי. יש סיבה שלא גובשה עמדה חד משמעית או העדפה, והדילמה הקטנה הזו, שמסרבת לקבל פתרון פשוט והולם, וכל פעם מחדש שותלת עצמה במרכז ההוויה ומחרבת חוויות, בעצם מצביעה על דילמה גדולה יותר. כזו אמיתית יותר, יומיומית, שמטילה צל גדול יותר, וגם היא מסרבת לקבל פתרון ורבות אף מסרבת להדיין או כלל להזדחל לקצה מחשבה.
חיפשתי כזו אצלי, ולי יש נטיה לדלג על ארוחות, וזה לא ממש לדלג כי אין איזה לו״ז, נכונות או כוונה לאכול בזמנים ספציפיים, פשוט קורה שאני מגלה שלא אכלתי כבר כך וכך זמן. והרעב מתערבב בדילמה מטופשת, שכמו ברוטב לסלט, חלק ממנו ועדיין צפה ונפרדת. בסיסה, לבשל או לצאת לאכול.
*האופציה של להזמין משלוח, או לצאת לפלאפל זריז, שהיא בן כלאיים של השניים היא בעצם לא זה ולא זה. היא חסרה את האיכות והטעם של האוכל הביתי, וחסרה את החוויה וההזדמנות של הלאכול בחוץ. מיותר.
אז הדילמה כמו כל דילמה עולה בזמן לא נח, אחרת לא הייתה דילמה אלא בעיה. ותמיד באמצע משהו ואין עניין לעצור אותו. לצאת לאכול בחוץ זו טירחה. צריך מקום שיהיה נח לשבת בו עם מחשב או שניים כדי לא להפסיק את מה שאני עושה, צריך חניה, צריך טעים, עדיף טבעוני אם יש (קצת מתנגש עם טעים אבל).. רשימות רשימות של אילוצים ופשרות, וסיכוי טוב לשרוף שעתיים שאין לי על הסתובבויות וכלום ולצאת לא מרוצה. בינתיים מריץ בראש רשימת מקומות. אפשר לבשל בבית, וזה בהנחה הסבירה שחומרי הגלם קיימים. זה לא מאוד יפריע לעבודה כי אפשר לעשות תוך כדי, אבל יגזול זמן ודעת, יצית רצון להשרות ולצלות ולהחמיץ, שלא קשורים עכשיו, יטיל זרקור על המקרר העגום, ולאכול לבד אוכל מושקע יכול להיות טיפה עצוב. בינתיים מציץ מדי פעם באופציות שבמקרר ובפריזר, לפחות שותה מים עם כל גיחה, נחמה פורתא.
והנה. דילמה. הרת גורל. משום דבר. בזבוז זמן ונחת.
ובכלל נעים לי ככה, ועסוק ומעניין, והרעב מתפוגג בתוך שצף העשייה, והצורך לאכול חדל להיות צורך ביולוגי קיומי והופך מטרד. בתקווה בקרוב ישכח, בתקווה אחרת בעוד כמה שעות ייפתר מעצמו באיזה מפגש עם חבר או גברת ארעיים. ולפעמים, לפני השינה, מנסה להיזכר מה היה הדבר הזה ששכחתי היום.. אה, לאכול.
ואם אני משליך את החפירה הזו כמטאפורה על דילמות גדולות יותר.. ממ.. שיט.