מְפַעֵּם

הבלוג שאני קורא בו הכי הרבה, כמעט היחיד, ואני קורא בו שוב ושוב, הוא בכלל שלי, והוא כמעט כולו אליה, עליה או דרכה.

פעם רציתי לפרסם פה את הסיפור הזה כדי לקחת אותו ממנה, כי כעסתי וידה ידה של אגו פגוע וגעגועים טריים.
ועכשיו אני רוצה לשים אותו פה, כי לפה הוא שייך. ליד הבובות הממולאות והחיוכים. עם עוד זכרונות שזוקקו.
שיהיה לי לקרוא.

יה': רגע, זה שאני חולה ומסכנה אומר שמותר לי להתפנק, נכון?

.: כן

יה': יופי

יה': אני ממש אשמח שתכתוב / תקליט לי סיפור

יה': זה יהיה לי נעים

.: ואני כבר חשבתי על מרק

יה': לא צריך להיות מסובך, אתה יכול לספר לי על המחנכת שלך ביסודי

.: אה סיפור מהחיים

.: הזכרונות שלי מאוד עמומים ונטולי פרטים. אחפור אחד ואעטר אותו בפרטים?

יה': מה שתרצה

.: חח שיתקת אותי. כמה דקות אתנער

.: אקרא לסיפור "עלה נידף"

.: כשחיים בפאתי שמורת טבע אין ברירה אלא לחבק אותו. זה לפעמים אומר להבריח חיות גדולות מהגינה או חיות קטנות מהמטבח. אבל גדלתי בבית קרקע צמוד לחורשה גדולה, וביליתי חודשים ארוכים בקיבוץ, לא מתרגש מחיות שחולקות איתי את המרחב האינטימי שלי. בעונות המעבר, כשהחיות רוחשות ומחפשות בני זוג הן מרחיקות למרחבים חדשים.

.: באחת מעונות המעבר האלו חזרתי הביתה בשעת ערביים, חלצתי נעליים ופשטתי בגדים, הדלקתי דוד ופניתי לעבודות בית. במהלכן חלפתי כמה פעמים בדלת המקלחת, וכל פעם שחלפתי מבעדה, בקצה העין הטורדנות הכפייתית הפריעה לי בצורתו של עלה שלכת צהבהב נעוץ בפרוותו של השטיחון הלבן.

.: לא ראיתי לנכון ליחס לו חשיבות והמשכתי לחלוף על פי הצורך, בידיעה שיגיע הרגע שאסלק אותו משם. אפילו קצת בציפיה לרגע הזה. משסיימתי את ארגוני הבית והתפנתי להיכנס למקלחת ניגשתי לסלק את העלה. מקלחת בעונת מעבר זו פעולה נעימה מאוד, כדאי לעשות אותה נקי מדאגות קטנות. 

אספתי את העקצן הצהוב בקופסא שקופה לפני ששם לב, נראה שבכלל ישן. הוצאתי אותו לגינה, בדרך אספתי כפכף, ובמהלומה אחת שלחתי אותו לחכות לי. במקלחת חשבתי שמישהו עשה טעות ובלבל ביניינו. זה אמור היה להיות הפוך. עקיצה של עקצן צהוב לא הורגת מיד, וכבר ראיתי בעיני רוחי איך אני מבלה שעה וחצי שכוב על הרצפה בין המקלחת לספה מביט על הקופסא של הטלויזיה בת העשר שאני עדיין שומר מתחת לספה למקרה שאעבור ואהיה צריך לארוז אותה. ועל זה שיקח ימים עד שימצאו אותי, והתנחמתי בכך שהטרגדיה האמיתית, שאיש לא ידע לעולם, בכלל תיהיה העובדה שהשעה וחצי האלו יהיו המאושרות בחיי

כשאדם אהוב מותיר לעזור לו לשאת אבן מעל ליבו, הגרוע מכל, הוא לשמוטהּ במקום בו נישאה

אולי כי כשעושים כמו צב, והראש עמוק בבית החזה, המח מתחיל לפעום, והלב קצת לחשוב

לפעמים, בא לי לחבק אותך

ורק כשאני מבין כמה את אינך, אני מבין שהחיבוק בכלל בשבילי

אילו אנשים היו מנהלים שיחה כמו התכתבות, ועל כל משפט או שניים ממתינים למענה, ולכל תשובה מאזינים באמת, ועד סופה

ולא רק ממתינים בחוסר סבלנות לתורם לדבר שוב

אולי הם היו יצורים נסבלים יותר

בינתיים שידברו איתי בהודעות

דווקא כשהיה לי חשוב נעתקתי. פעם, לפני הרבה שנים, זה היה קל יותר,
גם אז הייתה כוונה, היה רגש, היו סערות, אבל זה הכל היה משחקים.
לפעמים מדפדף אחורה, קורא, נוגה, מְפַעֵּם.
לא מתגעגע, לא לזה.
מתגעגע למה שלא הצלחתי לכתוב.

בִּגְדֵי שְּׂרָד וְנַעֲלַיִם אֲדֻמּוֹת
עַל טְרָשִׁים ספוגי דָּם 
סחוטי דְּמָעוֹת 
נִשָּׂאִים אֵדֵי לַיְלָה
מַגְלִים נְשָׁמוֹת

שֶׁהָיָה בֵּין עֵינָיו לְבֵינָהּ
כְּבָר בֵּין רַגְלֶיהָ שֶׁל אֶרֶץ
מִשְׁעַנְתּוֹ רצוצה
נִסְחָפִים בְּמֵי לַיְלָה
מַאֲבָק שֶׁגָּוַע

רוחשת תַּחַת פְּנֵי שֶׁטַח
מִלְחָמָה כִּשְׁלוֹם שֶׁקֶר
סַכִּין שֶׁל יַלְדָּה
מַכֶּה מֵיתָר רעוע
פּוֹרֵט בצרימה 

אוֹכְלִים אֶרֶץ אוֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ
בסחרחרה מִתְגַּבֶּרֶת
גַּם לָאֵיתָנִים כַּסֶלַע
מַסְרֵגָה מְחֻדֶּדֶת
פּוֹרֶמֶת כְּאֵב

מוֹלֶדֶת גֵּאָה מְדַמֶּמֶת בְּסֵּתֶר
מְחַטֵּאת פצעיה
בְּמָּרוֹר וּבְזֶמֶר
אַהֲבָה שֶׁסּוֹפֶגֶת
אֲדָמָה שֶׁיַבֵשָׁה

כשלא הסכמתי להכאיב לה יותר, רק אז היא התחילה לבכות. 

מפליג מאי יציבות, בין איי הבנה לאיי ודאות, עד הגיעי אל אי בטחון. 

*באמת שיש שתי דרכים לפרש את זה, גם את הכותר

״אין לי תחביבים, אני מדור שלא מתמסר לדברים״

ולכשמולי מתפשטות אדוות חיוך נבוך שנובעות מתובנה שנפלה, אני מרגיש קצת פחות לבד.
דור שלם שעשה תואר שני בתחום שונה מזה שעשה בו את הראשון ומרגיש שהוא פרץ את גבולות החד-גוניות שהכתיבו לו ההורים שלו והמערכת. אפילו המצאנו לזה מילה, ״מולטידיסיפלינרי״. מביך כמו החיוך שבתחילת הפיסקה הזו.

״אתה פשוט סטריאוטיפ. ספר משהו שלא בפאטרן המובהק הזה״

כלכך שמחתי שבשורה אחת עניתי תשובה שהשתיקה את השיחה, כלכך שמחתי שהיו לי עוד הרבה תשובות שיכולות היו לעשות את אותו הדבר.
ניצלתי את השתיקה לנטוש את השיחה ולהוציא את הטלפון כדי לכתוב את כל זה פה.
מה שלא הבינו שם, זה שכולנו ככה, שוברים את הפאטרן. זה חלק מהסטריאוטיפ.

The scary thing about people that are written in the same font as you are, is that when you’re both on the same page, you can’t tell where one ends and the other begins.