מְפַעֵּם

בִּתְרוֹנוֹת שְׁפִיּוּתֵךְ מְטַּלְטְלִים אֶת הַדַּעַת

בְּחופני עֲנָבִים ושׁוּעָל לְלֹא פַּחַד

נִפְשֹׁט פַּרְוָתוֹ בְּכֶרֶם נִדַּחַת

אַלְבִּישׁוֹ שִׁגְעוֹנְךָ וְתָשׁוּבוּ בְּיַחַד

*שירים שנכתבים בבר הומה ושמח על מפית הם לרוב שירי אהבה.
שירים שנכתבים בבר מחתרתי ואפל על מפית דינם להיות שירי ׳עזבי אותי באמאשלך׳.

מרתק איך נבירה בעומק התודעה אחרי מילים הולמות חושפת אמיתות משכבות אחרות שלה.
נכון גם לכתיבת שירה וגם לכתיבה לבלוג בכלוב.
רק שאת הראשון זה לא נורא למהול בשיכר, את השני מישהו עוד עלול לקרוא :)

אם שתיית וויסקי הייתה טיול ביער,

שתיית וויסקי עם קצת מים היא טיול ביער אחרי הגשם.

המולקולות של המים מפרקות את שרשראות הפחמימנים של האתנול שבוויסקי ונקשרות אליהן, כתוצאה נוצר מגוון גדול יותר של שרשראות באורכים שונים. בנוסף מולקלות הידרופוביות שבמשקה צפות לפני השטח ומגבירות את ארומות העישון (אני שותה בעיקר וויסקי שעושן בכבול). המים יוצרים בוויסקי טעמים וריחות חדשים, הם שוברים את האיזון שנבנה במשך שנים, הם ״פותחים״ את הוויסקי.

בגלל זה יש וויסקי בחוזק חבית.

הוויסקי מוכנס לחביות להתיישן כשהוא בחוזק של 80-90% אלכוהול, וכל שנה המלאכים גובים את חלקם (angel's share). כעבור שנים, כשהוויסקי נמזג מהחביות הוא בחוזק 60-70%, ומדולל במים לחוזק של בערך 40% לפני שמבוקבק. המזקקות הרציניות משווקות גם גירסה של הוויסקי שלהן בחוזק חבית, לא מדולל, ומשאירות ללוגמים את האפשרות לפתוח את הוויסקי לטעמם.

יש לי פיפטה לטובת טפטוף מים לוויסקי. מביך אבל אפילו יש לי שלושה בקבוקוני מים שעל תוויותיהם מתנוססים שמות אגמים באזורים שונים בסקוטלנד, בכדי שאוכל להתאים את המים לאזור ממנו הגיע הוויסקי (זין אם לא מילאו את שלושתם מאותו ברז באיזה מרתף עבש בגלאזגו).

בכל מקרה, תהליך פתיחת ודיוק הטעם הוא טקס נהדר ופשוט שבסופו תמורה ראויה.

וויסקי בחוזק חבית בוחרים בקפידה. לפי העישון, לפי היישון, לפי האזור ממנו הגיע, החומרים מהם קורץ ולפי התהליכים שעבר.
וויסקי בחוזק חבית קשה קשוח ומחוספס, משכר וחורך מבפנים.
הוא לא טעים.
הוא אצילי.
הוא משאיר שובל של טוב. טעם של עוד. ופתיחה שלו מעניקה לכל לגימה מנעד חדש ונפלא של טעמים.

ואז יש אנשים בחוזק חבית.

ואני לא יודע במה לדלל אותם. ואין לי שמץ של מושג איך נכון לגמוע אותם.

וזה שורף אותי מבפנים.

ואני רוצה עוד.

עניתי לשיחת וידאו ממנה והיא הייתה לבושה.

כששאלתי לפשר העניין הסבירה שהתלבשה לכבודי.

הבנתי שזו ההתחלה של הסוף.

פעימות בלב ריק מהדהדות למרחק גדול יותר

צייד טוב מסווה עצמו, אורב ומזנק בזמן, טומן מלכודות, רודף באובססיביות,

לא מרפה, לא מגלה רחמים, לא מהסס. צייד טוב מגשש דרכו גם באפלה.

ואני חשוף, בוהק באור כזנב טווס, מהדס לאיטי ברגליים יחפות,

מגושם, מועד קלות, רודף רק במבט ואף הוא מבולבל,

מגשש באמצעות קמט אחר אישור, מתעלם בחיוך מהעקבות הפזורים.

לא משום שאיני צייד טוב.

משום שאיני צד את שלצידי.

המוביל נעזר בי לשאת ולהתקין את הספה החדשה.
ספה של הביוקר, בורגנית, עמידה, עם ציפיות לכל הכריות.
כשסיימנו, מזגתי לנו כוס משקה קר ונעמדנו בגינה של הדירה החדשה, בוהים ארוכות בנוף המושלם.

הוא הפר את השקט ואמר במבטא כבד ״זה כמו אישה יפה, אתה תוך חצי שנה כבר לא תראה את זה״

הישרתי מבט אל סוף האלוהים והבטחתי לעצמי שלא.
איש עבודה לא מתרגל לטוב, לא מפתח ציפיות.

ומאז הרבה שנים, כל יום, לא אחת, אני נדהם מהנוף, והנוף כמו חדש.
מאותה סיבה גם הספה כמו חדשה, אפשר להסיר ולנקות את הציפיות.

"because when someone is not allowed to express who they are inside, we all lose."
Sharon Marsh to Lorde, 2014

Sia Furler - Push

Feeling good on a Wednesday
The image of me that you see
Is distorted, twisted, broken, fractured
Isolated miles out to sea

I don't want a separate place
I need to feel safe not thrown away away away away

And I will push to tear down the walls
Of this box you put me in
Because you don't understand
Push ow hot, push ow hot
And though you push
To find a label that fits me
I'm feeling good on a Wednesday with the sparkling thoughts

Help me unload the car

רציתי לזיין את המח שלה, ללא ספק אחד האברים הסקסיים שנתקלתי בהם

אז כיוונתי הכי קרוב וזיינתי לה את הפה במקום

כשהיא שתקה.

הבחנתי כמה היא כולה סקסית

נִצַּבְתִּי סוֹמֵא בְּפִתְחֵךְ וְאוֹרֵךְ לֹא הֵאִיר לִי אֶת הַדְרֵךְ.

אֵל יַעַר מֵרָחוֹק הִגַּעְתִּי בְּרִיצָה, וּמִפַּאֲתָיו הוּא אָפֵל.

גִּשַּׁשְׁתִּי פְּנִימָה בְּבִטָּחוֹן. מְעוֹלָם אַפִּי הָיָה לִי מַנְחֶה, לִבִּי וְעֵינַי תָּמִיד הוֹלִיכוּנִי שׁוֹלָל.

אַךְ נִיחוּחוֹתַיִךְ אֵיתָנִים וַאֲחִידִים לְאָרְכֵּךְ, מִשְׁתַּנִּים בַּזְמַן וְלֹא בַּמֶרְחָק.

וְאַיֵּן בַּיַּעַר עַץ אוֹ מִשְׁעוֹל אוֹ מִכְשׁוֹל, וְאַנִּי בְּמַעֲלֶה רַגְלֵךְ, אוֹ שֶׁמָּא בְּמוֹרָד עָרְפֵךְ, אוֹ שֶׁבִּכְלַל נִצָּב עַל לֶחְיֵךְ.

אָבוּד בַּמֶרְחָב. מְבֻלְבָּל, מִתְבַּיֵּשׁ, לוֹעֵג לְעַצְמִי, מְטֻפָּשׁ.

מִשֶּׁלֹּא מָצָאתִי זִיז לְהֵאָחֵז בּוֹ, וְרֵיחַ הַפֵיָה מורגנה הִגְדִּישׁ כָּל חוּשׁ פָּרַט לְעִוָּרוֹן.

בַּזְתִּי לְעֵינֵי וְעָצַמְתִּיהָן.

מְיַתֵּר אֶת הַמֶרְחָב. מִתְמַסֵּר לְאֵינְסוֹף. מְחַשֵּׁב לְאָחוֹר. מֵבִין קָצַת יוֹתֵר. מֵבִיךְ קָצַת יוֹתֵר.

פָּקַחְתִּי עֵינִי בְּבֶהָלָה אַךְ אֵין דָּבָר נִצְפֶּה מִבַּעֲדָן. אֵינֶנִּי בְּיַעַר אָפֵל, אֵלּוּ עֵינַי שֶׁכָּשְׁלוּ.

אַנִּי בְּנְוֵה מִדְבָּר שְׁטוּף אוֹר וּהַנִּיחוֹחַ נִיחוֹחַ חִלּוּפֵי הָעוֹנוֹת.

התפלשתי בכתובים הישנים כפרקדן בשדה קוצים, והקוצים חדים שזורים כמילותייך לשיח שלם ואחיד. הכנעתי ראשי עליו למנוחה, והשמש קופחת עוצמת עיני ומכהה חושים. כשאלו מתכהים מתחדדות הדקירות, ומתעצם ריחו של הסבך שמזכיר לי לנשום. ללא נוע נשמתי את המילים עד שקיבלו את צורת גופי ונשאו אותי בריחוף.
עם כל נשימה גובר הריח, הריאות מתמלאות בעברית וגופי שוקע עמוק יותר בכתובייך. הזמן אובד, השמש כבר סרה מהזנית. כמו פקיר חש בחודו של כל קוץ, נע בחופשיות על מצע המילים, יודע לכבדן ולחשוש מהן. מרחף על הקוצים שאפפו אותך בזמן שכתבת את הדברים, מרותק כאילו שם, צופה בך מהצד בעיניים עצומות.

עננים מתלתלים את קרני השמש שמלטפות את פני, מאשרות לי לשוב לעבודה. אני קם וממשיך לעדור, לערום, ולהצית בצורה מבוקרת רצועת קוצים יבשים שקרובה אל הבית. למקרה שחלילה תאחז בקוצים אש, אסור שזו תכלה את הבית.