בין שתיים לארבע

זה היה בשעת צהריים מאוחרת של יום הולדתי ה - 25. שוב פעם טרחתי לפקוד את בית הקברות כפי שעשיתי פעמים אחדות מאז נרצחה באותו יום באכזריות. זה לא סתם בית קברות אתם בטח יודעים, זה בית קברות מיוחד. בית קברות לאהבות...
לכל אהבה שאי פעם אהבנו יש שם חלקת קבר קטנה שעליה מצבה גדולה עם שני חצאי לב. לב שבור.
כל המצבות שם זהות ועל כולן תאריכים שמסמלים מתי נולדו ומתי גוועו להן ומתו. על זו האחרונה כתוב שהיא נוצרה ב - 28.9.03 . ביום הזה חזרתי בשעת לילה מאוחרת מהופעה של פוליקר והאהבה שלי חיכתה לי אז בצאט של תפוז. אמרתי לה שניפגש בשעה מסויימת אך לבסוף איחרתי ואני זוכר שהיא די כעסה עליי. אז ידעתי שהיא באמת רצינית לגבי ושבאמת מצאתי חן בעיניה. היום אני ממש מצטער שנכנסתי באותו לילה לצאט. הייתי צריך ללכת ישר לישון ולא להמשיך בשיחה שתוביל לקשר שבסופו של דבר תיווצר האהבה רק על מנת להירצח באכזריות יום אחד. לא שיערתי בנפשי כמה סבל יעבור עליי בגלל אותה שיחה בצאט שרק גרמה לי להיות יותר רציני בקשר לאותה אחת.

בפעם האחרונה שביקרתי את הקבר ראיתי שהוא נשאר בדיוק כפי שעזבתי אותו פעם קודמת. היא, אפילו לא טרחה לבוא לפה להשקות את הפרחים ולרחוץ את המצבה היפה. בשבילה כאילו כלום לא היה. כאילו קיבלה אישיות נוספת שבכלל לא זוכרת מה עברנו ביחד.
נתתי לה כל כך הרבה הזדמנויות להוכיח לי שהיא באמת אוהבת אך היא לא טרחה אפילו. הייתי כלי משחק בידה. כשהיה לה רע אני הייתי קרן האור של חייה וכשהיה לה טוב הפכתי למטרד.

לאט לאט אני מגלה שהאהבה שטמונה שם היא אך ורק שלי. זו היתה אהבה חד צדדית. לכן היום הזיכרונות לא אוכלים אותה והיא אפילו לא באה לבקר פה. לכן היא מסוגלת לומר דברים נוראיים כל כך לאדם שרק לפני כמה חודשיים נתן לה את כל מה שיכל ואהב אותה אהבה שאיש לעולם לא יאהב אותה. רק אישה שלא אהבה רגע אחד מסוגלת להתנהג ככה.

באותו יום, יום הולדתי סגרתי לגמרי את הדלת. התחלתי בתהליך המחיקה הקשה. היא לא שווה אפילו פיסת זיכרון קטנה אצלי בראש. לאט לאט והביקורים שלי בבית הקברות ילכו ויתמעטו עד שגם החלקה הזו תהפוך להיות סתם חלק מהנוף. ככה זה, הזמן מרפא את הכל אבל לא בהכרח יתן לי לשכוח את מה שעשתה. לא האמנתי לעולם שהיא תבגוד בי ככה.

כשיצאתי מבית הקברות לאהבות ישבתי לי בתחנה וחיכיתי. הזמן נראה לי כמו נצח. כלום לא זז ודבר לא משתנה. מידי פעם עברו להן כל מיני אחדות שאפילו לא גרמו לי להביט בהן. אני המשכתי לבעוט באבן שהתגלגלה מתחת לספסל התחנה וחיכיתי. מישהו פעם אמר לי שיש פה אוטובוס שעובר מידי פעם וצריך רק לחכות. לאן אתם שואלים?
זה די פשוט, לבית יולדות לאהבות חדשות...