בין שתיים לארבע

את הפוסט הזה אני מבקש להשאיר ללא תגובות. הוא נעשה עבור מישהו מיוחד לי ולכן הוא גם יהיה שונה מקודמיו...

שלום לך ילד זהוב שיער. אנחנו מכירים כבר מזמן אבל אף פעם לא ידעת עד כמה.
אני זוכר את הפעם הראשונה שנפגשנו והשמש האירה על שיערך הזהוב כשהרוח שיחקה בו,אני זוכר איך הרגשתי ואיך התאהבתי בך אז.
לכאורה תמיד יראה שאין בינינו קשר אך כשאני שומע אותך קורא לי, ליבי יוצא אלייך. אני מרגיש כאילו אני הייתי שותף ביצירתך. כאילו אני אביך האמיתי.

אני שומע אותך כמעט כל יום. לרוב אתה בוכה או מתלונן או סתם חוזר על מילה שמונים פעם רק כדי שתדע להגיד אותה נכון יום אחד.
אני שומע איזה צרות אתה עושה לאימך ועד כמה אתה שובב. איך את המים של הכלבה אתה רוצה לשתות ואיך פלאפונים לומדים אצלך לשחות במימי האסלה.

אני זוכר את עינייך. את המבט שנתת בי כשהיית אז על המגלשה. כמה קרוב הרגשתי אלייך אז. איך כבר הספקתי לשחק איתך מעט וזה עשה אותי כל כך מאושר.

אני יודע שאתה ואני זה רק עניין של זמן. אני יודע שאני יהיה זה שתבוא להתייעץ איתו על כל מיני דברים ותבכה לי כשמישהי תשבור את לבבך. אני יודע שאתה עוד תהיה אח גדול למישהו ונכון לעכשיו זה קצת מצחיק אותי כי אתה עכשיו כל כך קטן בעצמך.

אני רוצה שתעזור לאמא שלך. היא צריכה המון כח עכשיו, וחשוב שהיא תקבל אותו גם ממך. תסתכל לה טוב בעיניים כמו שעשית לי ותגיד לה שאתה לא רוצה שהיא תוותר על האושר שלה. שאתה מתעקש שהיא תהיה מאושרת כי כזו אמא אתה רוצה שתהיה לך.

אני סומך עלייך ויודע שלך ולי יש אותה מטרה - שהיא תהיי מאושרת ושמחה בחייה.

כל טוב גמד קטן,

אני אוהב אותך...

בין שתיים לארבע.