בזמן האחרון אין לי הרבה זמן להקדיש למחשבות על פוסט חדש. יוצא ששבועות עוברים ואני לא מתקרב לכאן פשוט כי כרגע עקב אירועים שונים בחיי המחשבות שלי רצות לכל כיוון רק לא לכיוון היצירתי.
משום מה תוך כדי שאני עובר כל מיני דברים, החיים עצמם כאילו דוחפים אותי לכיוון הזה על מנת להשתחרר מעט, ומספקים לי חומרים לכתוב עליהם. הפעם תורה של המסגרת הלימודית או ביתר פירוט - התיכון.
זה קרה לי היום תוך כדי מצוקת חנייה ליד בית החולים בילינסון בפתח תקווה. אותם מפרצי חנייה עמוסים וחניונים שלא איכפת להם אם אתה בא לפה כל יום רק לרבע שעה הביאו אותי לנקודה מרוחקת מעט מבית החולים ממש בסמוך לבית ספר תיכון "עמל1". שם מאחורי איזה מכולה ענקית לאיסוף אשפת נייר מצאתי פיסת אדמה פנויה שיכולה להיקרא רק על ידי בעלי מכוניות קטנות כמו שלי כחנייה. בהתחלה היה לי די שקט עד שלפתע יצאו להפסקה עשרות של בני נוער מלאי הורמונים וג'ל בשיער שלא היה מבייש את יאיר לפיד.
הסתכלתי אליהם והבנתי שהתלבושת יכולה להשתנות,המורים יכולים לצאת לגימלאות ואפילו התלמידים משתנים אבל ללא ספק מה שנשאר זו האוירה הקסומה שעוטפת אותך כשאתה בתיכון. ברור שכדי להגיע לנקודת השקפה כמו שלי ולקרוא לתקופת התיכון "קסומה" אתה חייב לעבור אותה ולסיים גם צבא עד שאתה מתחיל להבין שאלה באמת היו שנותייך הטובות ביותר. שנים שלטוב או לרע לעולם לא תשכח. ברור...
הכי מדהים שאפשר לזהות קבוצות קבוצות ולשייך אותם לפי אותם חבר'ה שהיו איתך כשאנשים היו מתבלבלים בינך לבין מגש פיצה ממוצע. הנה שם יושבים הספורטאים שרק מדברים על הדרבי שהיה ושם זה המקובלים שיושבים עם איזו בלונדה צמודה ומספרים לה שבקרוב אבא עומד לקנות להם אופנוע שטח ושם זה הערסים וכן הלאה וכן הלאה. הכי יפה שיש להם גינוני כבוד כאלה כמו של המאפיה. כל אחד שרק רואה חבר שלו ישר דופק לו שתי קטנות על הלחיים אחת מכל כיוון והחבר כמובן מחזיר לו שתי קטנות משל עצמו. מרוב נשיקות כאלה חשבתי שמדובר בעוד פרק של "הסופראנוס" אבל אז הצילצול החזיר אותי לקרקע.
לפעמים כשאתה יושב וממש מתרכז בהם אתה יכול גם למצוא את עצמך בגירסה יותר מודרנית,חדשנית יותר.
אתה מתחיל לחשוב מה הולך לעבור על אותו בחור או בחורה (תלוי במין הקורא),האם יזכו לעבור את מה שעברת או שאולי עתידם יהיה שונה. האם גם הוא בסוף יוותר על שאיפתו להיות שחקן כדורגל כשיגיע לצבא ואולי ההיא באמת תצליח ותהיה שחקנית מפורסמת?
היה לי דחף עצום לצאת מהרכב ולספר להם שהחיים זה לא מה שהם חושבים שעומד להיות. זה בכלל לא ככה. הם עתידים לעבור שינוי מהותי בחייהם ולגלות שהמוסיקה שעכשיו היא כל חייהם לא תעסיק אותם יותר מסתם להראות לחבר'ה מהעבודה שהנה גם הם יודעים לתופף קצת יונתן הקטן (אני מגזים לתופף אבל העיקרון ברור לא?) ושהשיער היפה שכל הבנות מתות לגעת בו ינשור ויהפוך להיות קרחת בוהקת...
כל כך רציתי לצאת מהרכב, כל כך... אך לא יצאתי.בתוך תוכי ידעתי שאסור לי להרוס להם את החלומות ושחוץ מזה גם הם לא יקשיבו לי בדיוק כשם שאני לא הקשבתי לאף אחד בגילם. ככה זה עולם כמנהגו נוהג וכל אחד בתורו ממציא את הגלגל...
סופ"ש נעים לכולכם.
לפני 20 שנים. 18 במרץ 2004 בשעה 10:21