בין שתיים לארבע

"בלינק בלינק... "

מצפצפת אזעקת הרכב בעודי סוגר את דלת תא המטען של הרכב החדש שקנינו לפני שבועיים. הרכב הקודם כבר לא התאים לנו מאחר ולפני חודש משפחתנו גדלה והתווספה אליה תינוקת חמודה. תא המטען עמוס בחיתולים ואני שואל את עצמי היכן נמצאים שני הגדולים בכדי שיבואו ויעזרו לי להכניס את הכל אל תוך הבית. מבט קצר אל תוך החצר ואני מאתר אותם. הוא, משחק עם הכלבים, זורק מקל ומנסה לשכנע אותם שילכו להביא לו אותו. יעבור עוד זמן עד שיצליח לעשות זאת אני חושב לעצמי. בינתיים הוא זה שזורק וגם זה שמביא. הם, לא יוצאים פראיירים. הוא מזכיר לי את עצמי בגילו, זועם ורוגז אך מלא אהבה. אמוציונלי מאד אך עצור. יחלפו להן כמה שנים עד שיבין שלשמור דברים בבטן רק עושה אותך חלש יותר.
בצד השני של החצר על הנדנדה יושבת הגדולה. דומה שתי טיפות מים לאמא שלה. לידה יושבת חברה חדשה שהכירה לא מזמן. מדהים כיצד הספיקה כבר לרכוש לעצמה חברים חדשים. הרי רק לפני שלושה חודשים עברנו לפה. החלטנו לעזוב את העיר לטובת הישוב הנפלא והשקט הזה. הסביבה פה, כך אמרתי אז, היא המתאימה ביותר לגידול ילדים. אז היו ויכוחים בנושא אבל היום כולם מסכימים. השקט באוזניים והירוק בעיניים עשו את שלהם.
אני קורא להם בשמותיהם ומבקש מהם לבוא לעזור לי. הוא מגיע בלי בעיה אבל היא מתעכבת .

" אני רואה שהכלבים מאלפים אותך אה? " אני אומר לו. הוא צוחק ומעמיס על עצמו יותר ממה שהוא באמת מסוגל. כאילו מנסה להוכיח לי משהו. אני אומר לו שזה יפול אך הוא לא מקשיב ומתחיל לצעוד אל תוך הבית. הצליח לו, שום חבילה לא נפלה. יצא צדיק הילד...
בינתיים הנסיכה מגיעה ודופקת לי חיוך כאילו הייתי צלם חתונות.

" מה את מחייכת לי ככה? יאללה תעזרי לי להכניס את זה פנימה "

" נראה לך שאני מסוגלת לסחוב את זה? זה כבד !!! "

"כן , נראה לי . יאללה כוניפה קדימה, תכניסי ... "

שוב היא מחייכת. אני יודע בדיוק למה היא עושה את זה. אמא שלה סיפרה לה שאני אמרתי שבכל פעם שהיא מחייכת אליי אני נמס. ערמומית ...

"טוב, תקשיבי, אני הולך להביא את הגמד. לא שמתי לב שכבר ארבע. תגידי לאחיך שאני ביקשתי ממנו באופן אישי שיכניס את שאר החבילות טוב?... טוב? נו די כבר, תפסיקי לחייך לי ככה..."

" מה ??? לא עשיתי לך כלום " היא אומרת לי ופורצת בצחוק מתגלגל.

"בואי דנה, תעזרי לי בבקשה לפני שהוא יתחיל שוב עם ההרצאות שלו " החברה הצייתנית מיד עושה כדבריה ואני מתחיל לצעוד לעבר הרכב כאילו לא שמעתי את המשפט האחרון.

בינתיים אני מגיע אל הגן. המנגינה שבוקעת ממנו המורכבת מקולות הילדים, עושה אותי מאושר עוד לפני שאני רואה אותו. בכלל גני ילדים הם מקום יפה וחמים. שם אנחנו עוד לא יודעים עד כמה קשים יהיו חיינו ונראה כי כל חלום שנחלום יתגשם. תמימות קוראים לזה אני חושב.
אני נכנס פנימה ואומר לאילנה הגננת שלום. שם בפינה בין הקוביות אני קולט אותו . גמד קטן זהוב שיער עם מבט בעיניים שלא יכול להשאיר אותך אדיש. עד היום הפעם הראשונה שהבטתי אל תוך עיניו גורמת לי לתהות אם היו לו כוחות מכשפים באותו תקופה, אחרת איני יודע איך גרם לי להתאהב בו כל כך מהר. אני מגיח מאחוריו ומרים אותו בידיים. הוא מפנה את מבטו לאחור וישר מתחיל להשתולל כי הוא רוצה שאוריד אותו בכדי שנוכל לשחק בקוביות.

"לא חמוד, צריכים ללכת הביתה, לאמא. היא מחכה לנו "
מצחיק, פעם הוא היה הכי קטן והנה עכשיו הוא אח גדול למישהי. מעניין כיצד יתמודד עם העובדה שאור הזרקורים נלקח ממנו על ידי אותה תינוקת חצופה שהעזה להגיח אל אויר העולם אחריו. מי היא שתגנוב לו את ההצגה הוא בטח אומר לעצמו...

אנחנו מגיעים אל הבית ואני מחזיק אותו בידיים. הגדולים נמצאים בחדרים שלהם. אני מוריד אותו אצל הסנדביץ שבדיוק משחק שחמט עם המחשב ודואג להודיע לי שאם הגמד יעשה בלאגן אני אצטרך לסדר הכל. אני מסכים בלית ברירה וצועד לכיוון חדר השינה.
בדרך אני עובר ליד החדר של הנסיכה שמתלחששת עם החברה שלה.

" איפה אמא, כוניפה ? " אני שואל אותה.
" היא בחדר השינה עם אהבה "

כן, " אהבה ". ככה קראנו לה. על שם הרגש האדיר הזה שאיחד שתי נשמות אבודות בעולם הזה . לא היה שם שיכול היה לתאר יותר טוב את פרי היצירה המשותפת שלנו.

אני ממשיך לצעוד לכיוון חדר השינה ואז אני רואה אותן על כסא הנדנדה. אוי כמה שהן יפות . האחת חשופת שד, מחזיקה בידיה את השניה שיונקת ממנה בשקיקה. וואוו אני חושב לעצמי, זו בטח התמונה הכי יפה שראיתי אי פעם.
לפתע היא שמה לב שאני עומד ומביט בהן. היא היתה כל כך שקועה בקטנה עד שאפילו לא שמעה את צעדיי.
אני ניגש אליה בצעדי חתול כאילו כדי לא להפריע. בחיי כמה שאני אוהב אותה. אני כל כך שמח שהיא שלי. אני תמיד נזכר בזמנים הקשים ההם שעברנו ואיך למרות הכל נשארנו ביחד. הכל תודות לאהבה העצומה ששוררת בינינו.
אני מקרב את שפתיי כדי לנשק אותה. לאט לאט המרחק בין השפתיים מצטמצם, העיניים נעצמות. עוד רגע יבוא המגע הרטוב והמתוק... עוד רגע...

לא!! לא!! לא!!

ראבאק מה זה? אה... כמו תמיד. זה השעון המעורר. כן, במקום לצלצל רגיל הוא משמיע קול הדומה למילה לא. שעון מוזר שכזה. לא משנה כמה טוב יהיה לו הוא תמיד יצלצל.
יאללה שוב חלמתי... אוף למה יש לי כזה שעון מעורר שדואג להעיר אותי בכל פעם מחדש כדי להזכיר לי שזה בסך הכל חלום ותו לא. מעין חלום כזה שנמצא אצלי בראש כבר שמונה חודשים וכל יום בכל שעה של היום אני חולם אותו מחדש. למה אני לא יכול לחלום את החלום הזה בלי שיעירו אותי ??? רגע... בעצם למה לחלום?? לא רוצה לחלום יותר... רוצה לחיות את החלום הזה במציאות !!!

טוב... זה כנראה כבר לא יקרה. לא בגללי,בגללו, בגלל השעון שהזכיר לי פעם אחת יותר מידי שחלמתי חלום וזה הכל. ואני מה לעשות... שמעתי את דבריה והתעוררתי...