בין שתיים לארבע

בדרך כלל אני לא עושה את זה פה אבל הפעם החלטתי לחרוג ממסגרת הבלוג ולכתוב פה שיר שכתבתי. הוא עוסק באהבה שבין אנשים פנויים לאנשים נשואים. הבנתי שהתופעה הזו של אנשים שמתאהבים באנשים נשואים היא גדולה יותר ממה שחשבתי. כמעט כל אדם שני שדיברתי איתו כאן מעורב או היה מעורב במערכת יחסים כזו. השיר הבא מוקדש לכם אנשי הצללים...


מאמינים באהבה ומתחבאים בין הצללים
חיים על הבטחות אבל בינתיים מנוצלים
מסתפקים בשיחות ובמפגשים חטופים
כן, אלה הם חייהם של אנשי הצללים

לא חיים בהווה כדי לחיות בעתיד
נאבקים ברגשות ומפסידים תמיד
חושבים שעוד מעט הסיוט יגמר
ולא מבינים שמחר לא יהיה אחר

אז מה אם טוב אז מה אם נעים
עוד מעט יחזרו הביתה כי הם בכל זאת נשואים
נמצאים שם בשבילם ושומעים על הכאבים
אבל עבורנו לעולם לא יהפכו לגרושים

מספרים לנו שהם מרגישים אותו דבר
מחכים רק שיוכלו להגיד שזה נגמר
אומרים שקשה אבל עבורנו זה שווה
אז למה לכל הרוחות כלום מזה לא יוצא?

האמנו להם והכנו תוכניות
חשבנו באמת שפה נקשרו גורלות
אבל עבורם זה משחק ולא יותר
ולנו על החלום אסור לוותר...