בדרך כלל כשאנחנו פוגשים אדם אותו אדם מקבל אצלנו תדמית מסויימת שמושפעת מההיכרות הראשונית תחילה ולאחר מכן מהיכרות מעמיקה שמטבע הדברים רק הזמן יכול ליצור. לתופעה הזו אפשר לקרוא הילה. אותה הילה משתנה עם הזמן ובדרך כלל מתעצבת בצורה כזו שדי קשה להשפיע עליה אלא אם כן קורה אירוע מיוחד לטוב או לרע.
הכי קשה זה שהילה של מישהו אהוב לנו נשברת ואנו מגלים שאותו אחד או אחת איננו דומה למה שחשבנו.
פתאום קשה להסביר לעצמנו איך בכלל היינו מאוהבים בו ואיך סמכנו עליו כל כך. יותר קשה לבוא ולאותם אנשים שכל הזמן רק שמעו על אותו אדם דברים טובים ולומר להם שההילה התרסקה. שאותו אדם אהוב היה יציר דימיון או אשליה שלנו. בדרך כלל האהבה היא זו שגורמת לנו לאפקט הילה מוגזם על אדם וחלק מההתאבלות עליו או על אובדנו היא על ההילה שיצרנו סביבו.
אותה הילה גם מזכירה לנו נשכחות. היא לא רוצה שנפרק אותה. אולי בעצם אנחנו לא רוצים לפרק אותה כדי שלא נתמודד עם המציאות המדומה שמקיפה אותנו כשאנחנו מדברים או נמצאים איתו.
לפעמים ההילה היא הפוכה. מישהו שחשבנו עליו דברים לא טובים פתאום בא ועושה לנו טוב וכל ההילה סביבו משתנה. פתאום כל היחס אליו נראה אחרת ולפעמים באה התאהבות בו.
בכל אופן לא נעים לשבור הילות של אנשים שמקיפים אותנו במיוחד אם אהבנו או אם עדיין אנחנו אוהבים אותם. הרסיסים של אותה הילה ישארו בתוכנו עוד הרבה זמן לאחר שהזיכרונות יפסיקו לכאוב כל כך...
לפני 20 שנים. 13 במאי 2004 בשעה 10:55
