בין שתיים לארבע

מדהים... בשניה אחת, בהבזק מחשבה אחד אתה מתחיל לקלוט מה קורה. פתאום הכל נראה ברור וצלול בלי שום רגש שמעוור אותך. האור החזק שכרגע מסנוור אותך הוא אור ידוע, לא סתם אור. הוא נקרא האור שבקצה המנהרה.

בדרך כלל הוא מסמל על יציאה שקרבה ובאה וסוף של משהו רע. אצלי האור הזה מסמל סיומו של עידן. סוף עידן התמימות. עידן שאכלתי בו הרבה קש רק בגלל שהייתי טוב לב וניסיתי להיות האביר על הסוס הלבן.
את האמת לא האמנתי שזה יבוא כל כך בקלות אך ישיבה אחת רגועה ורצינית מול הים, בין כמה סלעים עם סרטנים שמהלכים עליהם ומתחממים בשמש, עשתה את ההבדל. כן רבותיי ראיתי את האור...

זה היה יום שישי האחרון. החלטתי לנסוע אל הים שהוא למי שלא מכיר אותי המדריך הכי גדול שלי לחיים. שם נופלות כל ההחלטות החשובות שלי (בניגוד למי שחשב שזה קורה בשירותים ) ואשר איתו אני דואג להתייעץ בכל מיני עניינים.
שם תוך כדי שיחה עם אחי בה אני מתאר את הרגשות שלי ומסכם בעצם את אותה התקופה החלה ההתפכחות. פתאום התחלתי לשמוע את עצמי מדבר והבנתי בדיוק שזה ממש לא מה שאני מחפש. היו כל כך הרבה סימנים לכל אורך הדרך שפשוט התעלמתי מהם. התחלתי להבין שזה לא ממש היה אושר אלא יותר עינוי מתמשך לאיבר הכי חשוב שלי - הלב. הבנתי כמה נתתי לו לסבול ואיך הכנסתי אליו משהו שרק הרס אותו.
לאחר כמה דקות בהן עיכלתי את ההתפכחות התחלתי להריץ בראש תסריטים לגבי העתיד והבנתי שאין שום סיבה שיהיה עתיד כזה. הבנתי שאם אתן לעתיד כזה לקרות אני רק מתפשר על הבחירה שאמורה להיות הבחירה שלך חיי. מילא אם הכל היה זורם יפה והאמון היה עדיין פה, מילא. אך מכיוון שכבר אין לי אמון, כלום כבר לא שווה. וזה לא שלא ניסיתי. ניסיתי הרבה פעמים והבלגתי על דברים שהיום אני מבין כמה משמעותיים הם היו. העדפתי להתעלם מהם רק בגלל הרגש שדחף אותי עוד ועוד קדימה כשבעצם כל התהליך היה בניוטראל, לפעמים אפילו ברוורס...

עכשיו אני מרגיש קר. כמו רובוט. משהו במערכת שלי מתחיל להיבנות ולא נותן לי להרגיש. שלב ההחלמה החל אמרה לי מישהי וכנראה צדקה. הלב שלי נעל את עצמו מבפנים ואפילו לי הוא לא נותן להיכנס. לפחות לא עכשיו. כנראה שיעבור עוד זמן עד שהכניסה אליו תאושר לי ועל אחת כמה וכמה לאורחות שיבואו להתרשם ממנו על מנת להתגורר בו בעתיד הקרוב.

לאט לאט הרגשות שזרמו בו מתחילים להיעלם ולי כבר אין שליטה על זה. המחשבה על העתיד ההוא ניתקה אותי מהשסתום שאחראי לזרימת הרגשות מהלב שלי החוצה. אני כבר לא יכול לעשות כלום, הם זורמים וזורמים ויוצאים החוצה.והאמת? טוב שכך, מעולם לא הגיע להם באמת מקום בתוך הלב שלי.

תודה לך התפכחות, תודה שהגעת...

תודה שמהסיוט הזה, אותי גאלת...