אנחנו מתגפפים על הספה, ואני פותח את החולצה שלך, וחושף שד.
אני רואה במבט המחורמן שלך שאת קולטת את הזהירות שלי, שאני מתקדם לאט, משאיר לך מרווח לעצור אותי ולהעמיד אותי במקום, לא לתת לי לקחת יוזמה. החיוך המרומז שלך מראה לי שאת נהנית מזה - גם מכך שאני לוקח את היוזמה, אבל גם מזה שאני עושה את זה בזהירות. בודק את שנינו. את לא צריכה להעמיד אותי במקום - המקומות של שנינו כבר מבוססים היטב ואהובים על שנינו מאד.
ועוד שניה, את עוצמת עיניים ומשעינה את הראש לאחור תוך גניחה קלה, כשאת מתחילה גם ליהנות מהשפתיים והלשון שלי.
ואני מתמסר למה שאני עושה, לעונג שאת משדרת, לגניחות הקטנות האלה.
ותוך כדי, אני חושב. הראש שלי תמיד עובד, קשה לי שלא לחשוב.
אני חושב כמה אני נהנה ממה שאני עושה עכשיו.
אני חושב על זה שפעם, שד היה בשבילי תחנת ביניים בדרך למטה. גם צוואר, גם טבור, גם אזניים, או מהצד השני - רגליים, ירכיים. כולם היו תחנות ביניים בדרך ל'דבר האמיתי'. הם היו אמצעי בדרך למטרה, והמטרה היתה משולבת - לספק אורגזמה, אבל גם לקבל אחת. כל השאר היו משחקים - מהנים בהחלט כשלעצם - בדרך לחדירה. מהנים - אבל דברים שבדרך. תחנות שצריך לעבור, כי ככה עושים את זה נכון.
ואני מבין שאחד הדברים שלמדתי מהשליטה, היא להפסיק לעבוד בתחנות. להפסיק להיות בדרך, ולהתחיל להיות במקום.
העובדה שאני יודע שזה לא הולך להגמר כמו שפעם זה תמיד היה נגמר לי, אין בה תיסכול, ואין בה צער. יש בה שמחה. כי אני קולט שאני לא חושב על הבגדים שלי שעדיין עלי, ועל הפלא שאני 'שומר עבורך' בתוך המכנסיים, ואני לא חושב מתי כדאי להתקדם לתחנה הבאה - אני שם, במקום שאני אוהב להיות, ואני נהנה מכל שניה שאני מקבל בו. לא מחכה לחדירה, לא מחכה לאורגזמה, גם לא מנסה להיות ילד טוב או עבד מוצלח כדי לזכות בה בסוף (באורגזמה, כמובן...) - ולגמרי מרגיש, הכי מבפנים, שאני מפיק הנאה ממה שאני עושה לא פחות משאת מפיקה ממנה.
ואני מבין שזה נכון לגבי כל איבר בגוף הנהדר והחשק שלך, כולם מקומות, ואין תחנות. כל איבר שאני מגיע אליו, שאת נותנת לי אותו, בכל דרך שאת נהנית מהמגע שלי בו - אני מרגיש מתוגמל, ונהנה. אני מרגיש שאני מקבל. ולא מחפש עוד, ולא מחפש הלאה.
כאן, ועכשיו, על כל סנטימטר שאני מבלה איתו בכל רגע נתון.
וחשבתי, שהשליטה לימדה אותי את זה.
ועכשיו כשאני כותב אני חושב, אולי פשוט ככה זה כשאוהבים.
כך או כך, זה נעים :-).
