בין זימה לאימה

"שלא תעזי לגמור לפני שאני מרשה לך. זה הכלל החשוב ביותר ואותו אין להפר בשום מקרה, ברור ?"
"כן אדון", היא אומרת.
יש לה עור לבנבן-חלבי וחיוך אדמדם שאותו היא מנסה להסתיר. היא רכונה על ברכיה למולי, עיניה נעוצות בשטיח העבה.
"לא שמעתי אותך, תרימי את הראש"
"כן, אדון", היא חוזרת בקול רם. פניה סמוקות.
"מצויין. עכשיו תזדקפי, חזה קדימה, ידים מאחורי הגב"
היא מזדקפת על ברכיה, החזה המלא שלה מצביע לעברי, כל כך לבן, כל כך חלק.
אני פוסע צעד אחד קדימה אליה. האיבר שלי מתקשח, כמעט מסתיר לי אותה. אני מעביר אותו בתנועה איטית על שפתיה הפסוקות. היא לא מתאפקת ומנסה להכניס אותו לפיה.
בהחלטיות אני שולף אותו החוצה וסוטר לה על לחיה, "אמרתי לך למצוץ ?"
"לא אדון", היא מסמיקה עוד יותר, ספק מהסטירה, ספק מהבושה.
"את תעשי מה שאני אומר לך, לא יותר ולא פחות", אני אומר בתקיפות אולם גב כף היד שלי משוטטת על לחיה כאילו בתנועת ליטוף הסותרת את המילים.
"כל מה שתגיד אדון"
אני שוב מעביר את איברי על שפתיה. הפעם היא מתאפקת עד שאני מורה לה להכניס אותו לפיה.
תנועות לשונה הקצובות הולכות ומתגברות כשאיברי מגיע עמוק יותר ויותר בפיה.
לבסוף אני מרגיש כי אני מתקרב לשיא ועוצר אותה.
"על המיטה. שכבי על הגב ברגלים מפוסקות. וחכי לי"
היא עושה כדברי, קמה על רגליה ונשכבת על גבה. אני עומד מולה ומתבונן בה. אני יכול להרגיש את רטט הציפיה בשיפולי בטנה החלקה. רעידות קטנות, כמעט בלתי מורגשות אולם אני שם לב להן. זהו תפקידי, היא שייכת לי ועלי להשגיח על כל פרט ופרט בה.
אני מחליט להנות מהציפיה. יהיה זה תרגול טוב בשליטה.
"חכי פה עד שאחזור. אני מזכיר לך - אל תעזי לגעת בעצמך"
"לא אגע, אדון"
אני יוצא החוצה מהחדר, נכנס לחדר השירותים ומביט בעצמי במראה. הידיעה שהיא שוכבת שם בחדר, מסעירה את דמי. אני מנסה למשוך את הרגע ככל שאפשר, להנות מכל שניה. חיוך רחב מתפרש על שפתי אולם אני משתלט עליו, יש לי משימה חשובה לבצע, אין פה מקום לקלות דעת.
אני חוזר לחדר השינה. היא נמצאת שם באותה תנוחה שהשארתי אותה. שפחה ממושמעת.
אני מתיישב לידה על המיטה בשתיקה. אצבעותי מטיילות על ביטנה וחזה באיטיות. אני מבחין כיצד היא מנסה להשתלט על עצמה, שלא לפלוט גניחה.
לבסוף אני מגיע אל שפתיה התחתונות. היא רטובה לחלוטין כבר.
"אני מרשה לך לגנוח", אני אומר, "רק לגנוח. לא לגמור"
"תודה אדון", היא בקושי פולטת לפני שתנועות אצבעותי שולחות אותה לסדרת גניחות והתפתלויות.
לבסוף אני מגיש את לשוני במורד ירכיה הפנימיות. לאט לאט אני יורד אל בין רגליה. לשוני מטיילת בריבועים ומעגלים עדינים בעוד אצבעותי חודרות אותה, תחילה אחת, אחר כך שתיים ולבסוף השלישית.
היא מתחילה להשתולל בפראות, גונחת וצורחת. אני מגביר את הקצב, יד אחת עולה אל בטנה להרגיש את מקצב התכווצויותיה.
"אדון... אדון", היא צועקת, "אני מבקשת רשות לגמור"
אני לא עונה רק ממשיך
"בבקשה... בבקשה אדון" היא מתחננת ותחנוניה רק גורמים לי להמשיך ביתר שאת.
"אני לא יכולה... אני... אדון..."
"את רשאית לגמור", אני אומר לבסוף וצעקותיה הרמות מתחלפות במבט מרוכז, כאילו כלום לא קיים מלבדה.
אני מרגיש אותה גומרת, לפי רפרופי בטנה ומתחיל לשפשף את איברי המגורה עליה.
אנחנו שותקים כך ביחד, דקה ארוכה. מבטי חודר את עיניה והיא מחזירה לי מבט אסיר תודה.
מתנשפת, אני מוביל את ידה אל איברי, "תשפשפי".
היא ממשיכה בכך ועכשיו תורי להתפתל. אני מתקרב לשיא ומנחה את ידה להגביר את הקצב.
לבסוף איני יכול עוד לעצור בעצמי, זרם חזק של נוזל לבן נפלט ממני על בטנה וחזה.
אני מתיר לה לשחרר את ידה, "כנסי למקלחת", אני אומר והיא עושה דרכה לשם.
עוד מעט אצטרף אליה ואז יגיע זמן הרוך.