בין זימה לאימה

"עקבים באוויר, אמרתי !", אני מרעים.
"אבל לא הור..", צליפת השוט על ישבנה המסמיק קוטעת את דבריה.
"אמרת משהו ?"
"לא אדון, לא אמרתי כלום"

היא כפופה מעל קורת העץ הארוכה, קולר צווארה קשור לקצה אחד של הקורה בצורה שמאלצת אותה להתכופף בזוית ישרה, הקצה השני נמצא בין רגליה. לפי פקודתי היא עומדת על קצות האצבעות, ישבנה מובלט לעברי. כך כבר דקות ארוכות.
"את רועדת מהפחד או מהמאמץ ?", אני שואל.
"גם וגם אדון"
"תני לי לבדוק", שרירי הרגליים שלה מתהדקים ונרעדים, אני מעביר יד רכה לאורכם. לפתע אני מניף את ידי וסוטר ללחיי הישבן בחוזקה, "את יכולה עוד".
"כן אדון", היא פולטת.
"אני אשכיח ממך את הכאב", אני אומר. אצבעותי מתחילות לגשש לכיוון שפתי ערוותה.
"תודה אדון"
אני מחדיר את אצבעותי בעדינות בין רגליה, משפשף במקצב אחיד. בידי השניה אני מרפרף את קצה השוט על גבה. אני מרגיש אותה מתרטבת והולכת. לבסוף אני מפסיק ושולף את איברי.
"החלטתי להעניק לך את הזכות לענג אותי"
"כן אדון, בבקשה. תן לי לשרת אותך"
אני ניגש אל הקצה השני של קורת העץ, היכן שראשה מוצמד באמצעות הקולר אל הקורה. אני מורה לה לפסק את שפתיה ומחדיר את איברי לפיה.
תחילה היא מלקקת את קצהו בתנועות מעוגלות. אני נוהם לעברה את שביעות רצוני ומתחיל להחדיר את איברי עמוק יותר ויותר אל תוך גרונה. היא נאבקת תחילה, מנסה להתרגל לנוכחות העצם הגדול בבית הבליעה שלה. לאחר כמה חדירות היא מתרגלת.
כך אני ממשיך עד שקצה אפה נוגע בבטן שלי. חודר ויוצא, חודר ויוצא. עד שאני מרגיש את השיא מתקרב.
"כלבה טובה", אני אומר תוך שאני נשלף מפיה, "היית כלבה טובה. עכשיו מגיע לך פרס. מה את רוצה ?"
"תזיין אותי", היא נאנקת כאילו מתוך טרנס של עונג, "תזיין אותי חזק".
"את רוצה שאני אזיין אותך כפרס ?", אני מטעים.
"כן ! בבקשה אדון", פניה סמוקות אף יותר מישבנה המוצלף.
"אין בעיה, כלבה. אני אזיין אותך". אני ניגש אל מאחוריה והיא מחדשת את עמידתה על קצות האצבעות. ישבנה, לבנבן כמעט שנהבי, מזמין אותי להכנס.
אני מחדיר את איברי רק כדי נגיעה רכה אל בין רגליה ומחכך אותו בה.
"תכניס אותו, תכניס אותו עכשיו !", היא צועקת אלי.
אני נסוג אחורה במהירות, ידי נשלחת אל השוט. "את שוכחת את מקומך, כלבה"
"לא, לא. אני מצטערת אדון. סליחה. זה מרוב הרצון לשרת אותך"
"בלי תירוצים", אני אומר בשקט ומצליף בה. אני רואה בתנועותיה את כאב השוט על איבריה המגורים. בצעד מהיר אני ניגש כדי לאחוז בפניה.
"את עומדת להזיל דמעות ?", אני שואל בתקיפות.
"לא אדון", היא מושכת באפה.
"אם תבכי עכשיו אני לא אזיין אותך"
"אני לא בוכה אדון", היא בולעת את דמעותיה ומחייכת לעברי חיוך מאולץ.
"מצוין", אני אומר וניגש אל מאחוריה. הפעם אני חודר ללא עדינות, בתנופה אחת. היא נאנקת.
אני חודר עמוק וחזק, ידי אוחזות במותניה הדקות. היא גונחת בקול רם. אני מרגיש אותה מתפתלת לפתע, עקבי רגליה עולים גבוה יותר ויותר, דבר המכווץ את שרירי ישבנה על איברי.
"אני מבקשת לגמור, אדון", היא צועקת.
אני מתעלם וממשיך.
"אדון ! אני מבקשת לגמור..." המשפט מסתיים בגניחה ארוכה.
"את רשאית לגמור", אני אומר ומרגיש אותה רועדת ומתכווצת כולה מעונג. אני פולט לתוכה בזרם אדיר.
שניות ארוכות לא נשמע קול מלבד נשימותינו הכבדות.
"אני הולך להתקלח", אני אומר ולא יכול להמנע מלהוסיף בחיוך - "את פה בנתיים חכי לי ריש"