בין זימה לאימה

שעה וחצי אל תוך הדייט ואני מדבר על מכוניות.
לדבר על כלי רכב עם בחורה שבבירור לא מתעניינת בנושא זה סוג של ויתור. כלום לא יקרה פה אז לפחות אני אעניין את עצמי.
"בקיצור, זה די מגוחך כשמשווים ביצועים של מכוניות משפחתיות ובודקים כמה הן מהירות. למי זה אכפת ? זו מכונית משפחתית היא אמורה להיות נוחה, לא מהירה. לעומת זאת אם אני נוסע על ב.מ.וו M3, זה דווקא הכי מעניין אותי בעולם שהיא עושה 0 למאה ב4 שניות כי לזה זה נועד"
"אהה, הכי מעניין בעולם", היא מסכימה בציניות ומפהקת בתנועה מוגזמת.
"ואללה, לא ידעתי שאת מתעניינת במכוניות", אני עוקץ בחיוך.
"כן, כמעט כמו שאתה מתעניין בנשים", היא מחזירה. שנונה, דווקא. זה מוצא חן בעיני.
"בנשים מסויימות...", אני מחליט לשחק.
"איזה למשל ?"
"למה שאני אספר לך ? את הרי תתחילי להתנהג ככה"
"הו, אני רואה שאגו לא חסר לך"
"למה ? את מעדיפה ביישנים ?"
"למה שאני אספר לך ?"
"את לא צריכה, אני כבר יודע"
"אז אולי תשתף את שאר הכיתה ?" הטון שלה מזלזל אבל בעיניים יש ציפייה.
"את צריכה מישהו שיאלף אותך", אני מהמר
"ואתה מתנדב ?"
"רק אם תיהי ילדה טובה"
"כלבה טובה, אתה מתכוון ?"
הו. עכשיו עלינו על משהו מעניין. "כן", אני עונה בפנים חתומות.
"תזמין חשבון", היא אומרת במעין מבט מרוכז.
אני מזמין ואנחנו קמים לצאת. אני גר קרוב כך שעד מהרה אנחנו מגיעים אלי.

ברגע שאנחנו נכנסים, הבדיחות הקטנות שחלקנו בדרך מתפוגגות ואנחנו הופכים שקטים יותר.
אני מוביל אותה באיטיות למרכז החדר. עוד לא פתחתי את האור ועייני שנינו הולכות ומתרגלות לאפלולית.
אני אוחז בידה בתקיפות. לא חזק מידי אבל בצורה שמבהירה לה לעצור. "תעצמי עיניים", אני אומר.
אני מתקרב אל אוזנה, מרחק נשיפה חמה ממנה.
"'ברקס', זאת המילה. 'ברקס'. ברגע שאת אומרת אותה המשחק עוצר. ברור ?"
"כן", היא אומרת בבדל חיוך. אני רואה שהיא מעריכה את האירוניה.
"כן מה ?", אני שואל
"כן...אדוני", היא מנסה
"כן אדון", אני גוער בה, "לא 'כן המפקד' ולא 'כן אדוני'. אנחנו לא בצבא ואת לא מלצרית במסעדה. אני האדון ואת הכלבה שלי. זה ברור ?"
"כן אדון", היא אומרת.
"יפה. תתפשטי עד לתחתונים עכשיו. אני רוצה לראות אותך"
בתחילה בהיסוס ולאחר מכן בתנועות שהופכות יותר ויותר חושניות היא מתפשטת עד לתחתוניה.
אני צועד מסביבה, אוסף את שיערה הארוך בידי, מעביר את אצבעותי בנגיעות אקראיות על גופה העירום. אני מרגיש אותה מצטמררת עם כל נגיעה.
"ידיים מאחורי הגב", אני אומר והיא מצייתת, "את כלבה סקסית במיוחד".
היא מחייכת ולא אומרת מילה. אני מתנתק ממנה ומדליק את מנורת השולחן. האור הרך מחמיא לגופה העירום, עורה הלבן נראה בו חלק כמשי.
ידי המשוטטות על גופה הולכות ומתרכזות באיזור הישבן שלה ואני מלטף אותו בעדינות.
"הנעל שלי התלכלכה בדרך לפה. תרדי על ארבע ותנקי אותה"
היא יורדת על ברכיה ומתחילה לשפשף באמצעות ידה את צדה העליון של נעל העור שלי, כאילו מנסה לנקות ממנה חול.
"עם הלשון, כלבה, עם הלשון".
היא ציפתה לזה כנראה. בלי היסוס היא מתחילה ללקק בתנועות קטנות ומהירות את העור המתוח של הנעל. אני מרשה לה להתמיד בכך מספר שניות.
"עכשיו את הסוליה", אני אומר ומרים את הנעל באויר. לזה היא כבר לא ציפתה, היא נראית מופתעת, "את הסוליה, כלבה. תצחצחי עם הלשון את הסוליה"
אני רואה אותה מקרבת את הפנים אל תחתית הנעל שלי. לשונה כמעט נוגעת אולם היא נרתעת ברגע האחרון. אני עוצר לרגע לראות אם היא הולכת להגיד את מילת הבטחון אולם היא נמנעת מכך.
"הבנתי. את החלטת להיות כלבה עקשנית", אני אומר בקול שקט, "את מבינה שיש לזה השלכות, נכון ?"
"כן אדון", היא עונה, "מגיע לי עונש".
"ועוד איך מגיע. עשר הצלפות. את רואה את הספה שם ?"
"כן אדון"
"את תלכי אל הספה ותתכופפי עליה כך שאוכל לתת לך את הצלפות הישבן שלך בנוחות"
"להתכופף ככה, אדון ?" היא שואלת בעודה רכונה על הספה.
"מצויין. עכשיו, את יודעת איך לקבל הצלפות מאדונך ?"
"לא אדון, אני לא יודעת. אני מצטערת אדון", יש בהלה בקולה.
"אין לך מה לדאוג, בגלל זה את הכלבה ואני האדון. אני פה כדי ללמד אותך איך לשרת. עכשיו את תלמדי איך מקבלים הצלפות, בסדר ?"
"כן אדון", היא נשמעת רגועה יותר אך עדיין חוששת
"עם כל הצלפה את תאמרי את מספרה, תגידי תודה עליה ותבקשי עוד אחת. כך עד האחרונה, מובן ?"
"כן אדון, המספר, ואז תודה ואז לבקש עוד, נכון ?"
"מצויין, את לומדת מהר. זו תכונה חשובה לכלבות"
אני מניף את ידי בתנועה רחבה ומנחית אותה על לחי ישבנה השמאלית. אדמומית מתפשטת על עורה
"אחת אדון, תודה אדון, האם אפשר לקבל עוד אחת, אדון ?"
אני מלטף את העור המגורה ואז במפתיע סוטר לה שוב באותו המקום.
"שתיים אדון, תודה אדון, האם אפשר לקבל עוד אחת, אדון ?"
הסטירה השלישית נוחתת שוב באותה נקודה וסוחטת אנקת כאב חרישית
"שלוש אדון, תודה אדון... האם אפשר לקבל עוד אחת, אדון ?"
הרביעית כבר זוכה ליללת כאב. אני עוצר כדי להעריך את מצבה, אבל הכלבה שלי היא כלבה ממושמעת.
"ארבע אדון... תודה... אדון ... האם אפשר לקבל... עוד אחת אדון ?"
אני מחליף צד וסוטר לה על לחי הישבן השניה. הבעת פנים אסירת תודה מתפשטת על פניה.
"חמש אדון, תודה אדון, האם אפשר לקבל עוד אחת אדון ?", היא אומרת כמעט בעליצות.
אני סוטר לה עוד חמש פעמים כך, מדי פעם מחליף צד. היא מקבלת את כל מה שאני נותן.
"עשר אדון", היא אומרת לבסוף, "תודה אדון, האם אפשר לקבל עוד אחת אדון ?"
"לא, כלבה" , אני עונה, "רק עשר הצלפות בשבילך היום". פניה מאדימות ממבוכה על שביקשה בטעות אחת נוספת.

אני חוזר למרכז החדר ומרים את חוד נעלי כלפי מעלה. "עכשיו משנענשת, בואי לכאן על ארבע ונקי את סוליית הנעל שלי"
היא משרכת את דרכה באיטיות אלי, מבינה כי לא תוכל להתחמק מן החובה הלא נעימה. לבסוף היא מביאה את לשונה אל תחתית הנעל ומלקקת.
מבטה הנגעל מתחלף בחיוך כאשר היא מבינה שהשד אינו נורא כל כך. לבסוף אני עוצר אותה ומסמן שהיא יכולה להזדקף שוב. היא בקושי מצליחה לעצור את חיוכה. גם אני מוצא עצמי נאבק בשלי.
"את רואה כלבה ? את רואה כמה אושר יש בצייתנות ?" אני שואל
"כן אדון" היא אומרת. ואני מעניק לה ליטוף רך על ראשה.
שעתיים וחצי אל תוך הדייט, מי היה מאמין ששעה קודם עוד דיברתי על מכוניות.