בין זימה לאימה

"קר לי", היא אומרת.
אני מביט בה ורואה אותה רועדת ממש. אני תוהה כמה זמן היא כבר רועדת כך לפני שהעיזה לומר מילה.
יש תמיד את העניין הזה שבין המשחק למציאות. עד כמה דברים נאמרים בשם עצמם ועד כמה הם רק חלק מנשף המסיכות הזה שלנו, שבו אנו באים בפנים כל כך גלויות עד כי כל אחד אחר כמעט היה רואה בהם תחפושת.
אני מחליט שהיא מתכוונת ברצינות ומכבה את המזגן. חיוך של הקלה מתפשט על פניה.
מבט מהיר בשעון מגלה לי שהיא שוכבת כך, כפותה, כבר קרוב לשעה. התנוחה בוודאי אינה נוחה - היא שוכבת על בטנה כאשר פרקי ידיה קשורות לקרסולי רגליה.
מחשבה חדשה טורדת לפתע את מנוחתי ואינה מניחה לי.
"אני עומד לשאול אותך כמה שאלות, אני צריך שתעני לי בכנות המירבית, מובן ?"
"כן אדון"
"מה את מרגישה כשאת קשורה כך ?".
שקט מתוח. היא לא ציפתה לזה, אני יודע. היא בחורה חכמה, אחרת לא הייתי בוחר דווקא בה לשפחה. היא מבינה את הבעייתיות בשאלה החותרת תחת העמדת הפנים שלנו.
"אני מרגישה שאני שייכת לך, שאתה יכול לעשות בי כרצונך, אדון", היא אומרת לבסוף.
אני מחמיר פנים לעברה. זה לא מספיק טוב לי. אני מכוון לתשובה מסויימת והיא יודעת את זה אך נמנעת מלהגיד.
"אמרתי לך לענות בכנות המירבית. עכשיו אני מורה לך לענות בפירוט המירבי", אני אומר, "מה את מרגישה ?".
"קטנה וחלשה. בלי אחריות", היא עונה, "אני מרגישה שיש מי שדואג לי".
"מדוע את מצייתת ?"
"כי אתה האדון שלי"
"מדוע ?"
היא מבינה אותי. היא מבינה בדיוק מה אני שואל ועכשיו גם בוחרת לענות : "כי אני מספיק חזקה בשבילך. כי אני החלטתי שאתה תשלוט בי".
מצויין.
שאר הערב הוא עור וחבלים ועונג מתוכנן היטב לכל פרטיו.