בין זימה לאימה

השפחה שלי אינה יודעת אך אני שומר רישום מדוקדק של מספר ההצלפות שהיא יכולה לספוג בפנקס שחור קטן המונח ליד מיטתי.
היא אינה יודעת על שורות שורות של מספרים צפופים המתעדים את יכולתה להשאר זקופה על ברכיה בעינים עצומות במשך דקות ארוכות או את הזמן שלוקח לה לגלות חוסר מנוחה כשאני משאיר אותה לבד בחדר.
היא אינה מכירה את שרטוטי התנוחות המסוימות שגורמות לה עונג או כאב או שניהם, והמהירות שבה הם מגיעים.
השפחה שלי אינה יודעת מגבלות או גבולות. כמו ילדה קטנה המשחקת בארגז חול שאין לו קצה, הכל אפשרי מבחינתה בעולם התענוגות הכואבים האלו.
היא פראית בכניעותה, חסרת פחד.
היא מביטה בי בעיניים בוטחות וכאשר אני מעביר את כף ידי על לחיה היא תופסת אותה בשתי ידיה ומצמידה אליה פנים לוהטות.
מחווה נדיבה מדי מבחינתי, ללא מתן אישור. היא תאלץ להענש.
אני משנן את המספר המדויק של הצלפות שיהלמו את חומרת העבירה. בסופן, כך אני יודע, היא תהיה כבר רטובה.