בין זימה לאימה

-"אני עדיין לא בטוחה שאני מבינה את זה. כאילו, אתה הרי לא אוהב לפגוע באנשים. אתה לא בן אדם רע או משהו"
-"זה לא קשור ללפגוע באנשים. זה לא עניין כזה"
-"אבל יש בזה כאב, לא ?"
-"כן. זה חלק חשוב מהעניין"
-"אז מה, אתה אוהב להכאיב ? תסביר לי"
-"תשמעי, אפשר להגיד שהאדון הוא יותר מהכל משרת את התאוות של שפחתו. כלומר, היא זו שסף הכאב והעונג שלה מכתיבים את הכללים"
-"אבל אתה לא עושה את זה בשבילה, גם אתה נהנה"
-"כן. אני נהנה מהבעלות עליה. על העונג שלה"
-"אני לא מבינה את זה"
-"זה בסדר, את לא חייבת, זה לא לכולם"
-"כנראה שלא. טוב, אני יודעת כבר מה אני רוצה"
-"מצויין. שנזמין ?"

*****
-"היה טעים"
-"כן, גם שלי. מצויין"
-"והיין טוב. תמזוג לי עוד קצת"
-"כן, זה יין טוב. אני מקווה שאני אזכור את השם שלו, אני תמיד שוכח"
-"אז מה, אתה כאילו מרביץ ?"
-"מה ?"
-"כאילו בסקס. אתה מרביץ תוך כדי או לפני. כאילו זה פורפליי או שזה חלק מהעניין ?"
-"חזרת לזה ?"
-"לא יודעת, לא. כאילו, כן. זה מסקרן אתה מבין ?"
-"אני מבין"
-"אז ?"
-"זה חלק מהעניין. גם לפני גם אחרי. לפעמים אפילו במקום, אבל בדרך כלל לא"
-"וזה כאילו משחק או... כלומר יש כללים ?"
-"אין ממש כללים. יש מילת ביטחון ולפעמים יש איזו פנטזיה מפורטת אבל הרוב זה אילתור"
-"וכאילו הן נהנות מהכאב ?"
-"כן. לפעמים זה יותר פיזי ולפעמים זה יותר פסיכולוגי, בדרך כלל הן נהנות מעצם הכאב"
-"וזה עם היד כאילו או שוט ? כאילו...לא יודעת עם מה...אביזרים. אני אומרת המון כאילו, הא ?"
-"זה בסדר. תלוי בסיטואציה, לא חייבים אביזרים, אפשר גם בלי"

*****

"אפשר לעלות ? אני קצת שיכורה. לא בא לי ליסוע ככה הביתה", היא אומרת.
"אין בעיה. אני אכין קפה"
"אתה יודע...", היא נבוכה, "זה נורא מסקרן מה שאתה עושה".
"את עוד חושבת על זה ?", אני שואל ומביא לה ספל מעלה אדים.
"אני לא יכולה שלא", היא משפילה עיניים, "כאילו, זה נורא מדבר אלי, אבל מצד שני זה נראה לי... זה לא אני"
"את בחורה מהוגנת ? לא עושה כאלה דברים", אני צוחק
"בדיוק", היא מצטרפת. יש לה צחוק מתגלגל, "אבל כאילו, אם זה מה שעושה לי טוב, אז למה לא ?"
"וזה עושה לך טוב ?", אני שואל
"אני לא יודעת. אף פעם לא ניסיתי. זה מעניין ברמה התיאורטית אבל אי אפשר לדעת...הממ"
אני שולח את ידי ואוחז בפניה, מצמיד את לחייה זו לזו בחוזקה. אני רוכן אל עבר השפתיים המכווצות שלה ומביט בעיניה. היא משפילה מבט.
"תסתכלי אלי", אני אומר, "אל תפני את העיניים. תסתכלי עלי". היא מצייתת.
אני משאיר אותה כך בידי שניות ארוכות. לבסוף אני משחרר.
"איך זה גרם לך להרגיש ?"
"מה ?", היא אומרת קצת מסוחררת. נראית כאילו התעוררה מחלום בהקיץ.
"הרגשת מאויימת ? הרגשת צורך לברוח או שהרגשת את פרץ האדרנלין, את הרצון להכנע ?"
"השני, אני חושבת" הלחיים שלה סמוקות ועיניה נוצצות.
"את סומכת עלי ?"
"כן, אני חושבת"
"חושבת או סומכת ?"
"אני סומכת עליך, אדון", היא אומרת את המילה האחרונה בלחישה. כאילו בולעת אותה.
"קומי, תתפשטי וחכי לי בחדר השינה. את יודעת מה זו תנוחה ראשית ?"
"לא אדון, אני לא יודעת", הפעם המילים ברורות יותר.
"חכי לי כשאת על הברכיים בגב זקוף", אני אומר, " יש לך עוד הרבה ללמוד".

השפחה שלי אינה יודעת אך אני שומר רישום מדוקדק של מספר ההצלפות שהיא יכולה לספוג בפנקס שחור קטן המונח ליד מיטתי.
היא אינה יודעת על שורות שורות של מספרים צפופים המתעדים את יכולתה להשאר זקופה על ברכיה בעינים עצומות במשך דקות ארוכות או את הזמן שלוקח לה לגלות חוסר מנוחה כשאני משאיר אותה לבד בחדר.
היא אינה מכירה את שרטוטי התנוחות המסוימות שגורמות לה עונג או כאב או שניהם, והמהירות שבה הם מגיעים.
השפחה שלי אינה יודעת מגבלות או גבולות. כמו ילדה קטנה המשחקת בארגז חול שאין לו קצה, הכל אפשרי מבחינתה בעולם התענוגות הכואבים האלו.
היא פראית בכניעותה, חסרת פחד.
היא מביטה בי בעיניים בוטחות וכאשר אני מעביר את כף ידי על לחיה היא תופסת אותה בשתי ידיה ומצמידה אליה פנים לוהטות.
מחווה נדיבה מדי מבחינתי, ללא מתן אישור. היא תאלץ להענש.
אני משנן את המספר המדויק של הצלפות שיהלמו את חומרת העבירה. בסופן, כך אני יודע, היא תהיה כבר רטובה.

"קר לי", היא אומרת.
אני מביט בה ורואה אותה רועדת ממש. אני תוהה כמה זמן היא כבר רועדת כך לפני שהעיזה לומר מילה.
יש תמיד את העניין הזה שבין המשחק למציאות. עד כמה דברים נאמרים בשם עצמם ועד כמה הם רק חלק מנשף המסיכות הזה שלנו, שבו אנו באים בפנים כל כך גלויות עד כי כל אחד אחר כמעט היה רואה בהם תחפושת.
אני מחליט שהיא מתכוונת ברצינות ומכבה את המזגן. חיוך של הקלה מתפשט על פניה.
מבט מהיר בשעון מגלה לי שהיא שוכבת כך, כפותה, כבר קרוב לשעה. התנוחה בוודאי אינה נוחה - היא שוכבת על בטנה כאשר פרקי ידיה קשורות לקרסולי רגליה.
מחשבה חדשה טורדת לפתע את מנוחתי ואינה מניחה לי.
"אני עומד לשאול אותך כמה שאלות, אני צריך שתעני לי בכנות המירבית, מובן ?"
"כן אדון"
"מה את מרגישה כשאת קשורה כך ?".
שקט מתוח. היא לא ציפתה לזה, אני יודע. היא בחורה חכמה, אחרת לא הייתי בוחר דווקא בה לשפחה. היא מבינה את הבעייתיות בשאלה החותרת תחת העמדת הפנים שלנו.
"אני מרגישה שאני שייכת לך, שאתה יכול לעשות בי כרצונך, אדון", היא אומרת לבסוף.
אני מחמיר פנים לעברה. זה לא מספיק טוב לי. אני מכוון לתשובה מסויימת והיא יודעת את זה אך נמנעת מלהגיד.
"אמרתי לך לענות בכנות המירבית. עכשיו אני מורה לך לענות בפירוט המירבי", אני אומר, "מה את מרגישה ?".
"קטנה וחלשה. בלי אחריות", היא עונה, "אני מרגישה שיש מי שדואג לי".
"מדוע את מצייתת ?"
"כי אתה האדון שלי"
"מדוע ?"
היא מבינה אותי. היא מבינה בדיוק מה אני שואל ועכשיו גם בוחרת לענות : "כי אני מספיק חזקה בשבילך. כי אני החלטתי שאתה תשלוט בי".
מצויין.
שאר הערב הוא עור וחבלים ועונג מתוכנן היטב לכל פרטיו.

שעה וחצי אל תוך הדייט ואני מדבר על מכוניות.
לדבר על כלי רכב עם בחורה שבבירור לא מתעניינת בנושא זה סוג של ויתור. כלום לא יקרה פה אז לפחות אני אעניין את עצמי.
"בקיצור, זה די מגוחך כשמשווים ביצועים של מכוניות משפחתיות ובודקים כמה הן מהירות. למי זה אכפת ? זו מכונית משפחתית היא אמורה להיות נוחה, לא מהירה. לעומת זאת אם אני נוסע על ב.מ.וו M3, זה דווקא הכי מעניין אותי בעולם שהיא עושה 0 למאה ב4 שניות כי לזה זה נועד"
"אהה, הכי מעניין בעולם", היא מסכימה בציניות ומפהקת בתנועה מוגזמת.
"ואללה, לא ידעתי שאת מתעניינת במכוניות", אני עוקץ בחיוך.
"כן, כמעט כמו שאתה מתעניין בנשים", היא מחזירה. שנונה, דווקא. זה מוצא חן בעיני.
"בנשים מסויימות...", אני מחליט לשחק.
"איזה למשל ?"
"למה שאני אספר לך ? את הרי תתחילי להתנהג ככה"
"הו, אני רואה שאגו לא חסר לך"
"למה ? את מעדיפה ביישנים ?"
"למה שאני אספר לך ?"
"את לא צריכה, אני כבר יודע"
"אז אולי תשתף את שאר הכיתה ?" הטון שלה מזלזל אבל בעיניים יש ציפייה.
"את צריכה מישהו שיאלף אותך", אני מהמר
"ואתה מתנדב ?"
"רק אם תיהי ילדה טובה"
"כלבה טובה, אתה מתכוון ?"
הו. עכשיו עלינו על משהו מעניין. "כן", אני עונה בפנים חתומות.
"תזמין חשבון", היא אומרת במעין מבט מרוכז.
אני מזמין ואנחנו קמים לצאת. אני גר קרוב כך שעד מהרה אנחנו מגיעים אלי.

ברגע שאנחנו נכנסים, הבדיחות הקטנות שחלקנו בדרך מתפוגגות ואנחנו הופכים שקטים יותר.
אני מוביל אותה באיטיות למרכז החדר. עוד לא פתחתי את האור ועייני שנינו הולכות ומתרגלות לאפלולית.
אני אוחז בידה בתקיפות. לא חזק מידי אבל בצורה שמבהירה לה לעצור. "תעצמי עיניים", אני אומר.
אני מתקרב אל אוזנה, מרחק נשיפה חמה ממנה.
"'ברקס', זאת המילה. 'ברקס'. ברגע שאת אומרת אותה המשחק עוצר. ברור ?"
"כן", היא אומרת בבדל חיוך. אני רואה שהיא מעריכה את האירוניה.
"כן מה ?", אני שואל
"כן...אדוני", היא מנסה
"כן אדון", אני גוער בה, "לא 'כן המפקד' ולא 'כן אדוני'. אנחנו לא בצבא ואת לא מלצרית במסעדה. אני האדון ואת הכלבה שלי. זה ברור ?"
"כן אדון", היא אומרת.
"יפה. תתפשטי עד לתחתונים עכשיו. אני רוצה לראות אותך"
בתחילה בהיסוס ולאחר מכן בתנועות שהופכות יותר ויותר חושניות היא מתפשטת עד לתחתוניה.
אני צועד מסביבה, אוסף את שיערה הארוך בידי, מעביר את אצבעותי בנגיעות אקראיות על גופה העירום. אני מרגיש אותה מצטמררת עם כל נגיעה.
"ידיים מאחורי הגב", אני אומר והיא מצייתת, "את כלבה סקסית במיוחד".
היא מחייכת ולא אומרת מילה. אני מתנתק ממנה ומדליק את מנורת השולחן. האור הרך מחמיא לגופה העירום, עורה הלבן נראה בו חלק כמשי.
ידי המשוטטות על גופה הולכות ומתרכזות באיזור הישבן שלה ואני מלטף אותו בעדינות.
"הנעל שלי התלכלכה בדרך לפה. תרדי על ארבע ותנקי אותה"
היא יורדת על ברכיה ומתחילה לשפשף באמצעות ידה את צדה העליון של נעל העור שלי, כאילו מנסה לנקות ממנה חול.
"עם הלשון, כלבה, עם הלשון".
היא ציפתה לזה כנראה. בלי היסוס היא מתחילה ללקק בתנועות קטנות ומהירות את העור המתוח של הנעל. אני מרשה לה להתמיד בכך מספר שניות.
"עכשיו את הסוליה", אני אומר ומרים את הנעל באויר. לזה היא כבר לא ציפתה, היא נראית מופתעת, "את הסוליה, כלבה. תצחצחי עם הלשון את הסוליה"
אני רואה אותה מקרבת את הפנים אל תחתית הנעל שלי. לשונה כמעט נוגעת אולם היא נרתעת ברגע האחרון. אני עוצר לרגע לראות אם היא הולכת להגיד את מילת הבטחון אולם היא נמנעת מכך.
"הבנתי. את החלטת להיות כלבה עקשנית", אני אומר בקול שקט, "את מבינה שיש לזה השלכות, נכון ?"
"כן אדון", היא עונה, "מגיע לי עונש".
"ועוד איך מגיע. עשר הצלפות. את רואה את הספה שם ?"
"כן אדון"
"את תלכי אל הספה ותתכופפי עליה כך שאוכל לתת לך את הצלפות הישבן שלך בנוחות"
"להתכופף ככה, אדון ?" היא שואלת בעודה רכונה על הספה.
"מצויין. עכשיו, את יודעת איך לקבל הצלפות מאדונך ?"
"לא אדון, אני לא יודעת. אני מצטערת אדון", יש בהלה בקולה.
"אין לך מה לדאוג, בגלל זה את הכלבה ואני האדון. אני פה כדי ללמד אותך איך לשרת. עכשיו את תלמדי איך מקבלים הצלפות, בסדר ?"
"כן אדון", היא נשמעת רגועה יותר אך עדיין חוששת
"עם כל הצלפה את תאמרי את מספרה, תגידי תודה עליה ותבקשי עוד אחת. כך עד האחרונה, מובן ?"
"כן אדון, המספר, ואז תודה ואז לבקש עוד, נכון ?"
"מצויין, את לומדת מהר. זו תכונה חשובה לכלבות"
אני מניף את ידי בתנועה רחבה ומנחית אותה על לחי ישבנה השמאלית. אדמומית מתפשטת על עורה
"אחת אדון, תודה אדון, האם אפשר לקבל עוד אחת, אדון ?"
אני מלטף את העור המגורה ואז במפתיע סוטר לה שוב באותו המקום.
"שתיים אדון, תודה אדון, האם אפשר לקבל עוד אחת, אדון ?"
הסטירה השלישית נוחתת שוב באותה נקודה וסוחטת אנקת כאב חרישית
"שלוש אדון, תודה אדון... האם אפשר לקבל עוד אחת, אדון ?"
הרביעית כבר זוכה ליללת כאב. אני עוצר כדי להעריך את מצבה, אבל הכלבה שלי היא כלבה ממושמעת.
"ארבע אדון... תודה... אדון ... האם אפשר לקבל... עוד אחת אדון ?"
אני מחליף צד וסוטר לה על לחי הישבן השניה. הבעת פנים אסירת תודה מתפשטת על פניה.
"חמש אדון, תודה אדון, האם אפשר לקבל עוד אחת אדון ?", היא אומרת כמעט בעליצות.
אני סוטר לה עוד חמש פעמים כך, מדי פעם מחליף צד. היא מקבלת את כל מה שאני נותן.
"עשר אדון", היא אומרת לבסוף, "תודה אדון, האם אפשר לקבל עוד אחת אדון ?"
"לא, כלבה" , אני עונה, "רק עשר הצלפות בשבילך היום". פניה מאדימות ממבוכה על שביקשה בטעות אחת נוספת.

אני חוזר למרכז החדר ומרים את חוד נעלי כלפי מעלה. "עכשיו משנענשת, בואי לכאן על ארבע ונקי את סוליית הנעל שלי"
היא משרכת את דרכה באיטיות אלי, מבינה כי לא תוכל להתחמק מן החובה הלא נעימה. לבסוף היא מביאה את לשונה אל תחתית הנעל ומלקקת.
מבטה הנגעל מתחלף בחיוך כאשר היא מבינה שהשד אינו נורא כל כך. לבסוף אני עוצר אותה ומסמן שהיא יכולה להזדקף שוב. היא בקושי מצליחה לעצור את חיוכה. גם אני מוצא עצמי נאבק בשלי.
"את רואה כלבה ? את רואה כמה אושר יש בצייתנות ?" אני שואל
"כן אדון" היא אומרת. ואני מעניק לה ליטוף רך על ראשה.
שעתיים וחצי אל תוך הדייט, מי היה מאמין ששעה קודם עוד דיברתי על מכוניות.

"עקבים באוויר, אמרתי !", אני מרעים.
"אבל לא הור..", צליפת השוט על ישבנה המסמיק קוטעת את דבריה.
"אמרת משהו ?"
"לא אדון, לא אמרתי כלום"

היא כפופה מעל קורת העץ הארוכה, קולר צווארה קשור לקצה אחד של הקורה בצורה שמאלצת אותה להתכופף בזוית ישרה, הקצה השני נמצא בין רגליה. לפי פקודתי היא עומדת על קצות האצבעות, ישבנה מובלט לעברי. כך כבר דקות ארוכות.
"את רועדת מהפחד או מהמאמץ ?", אני שואל.
"גם וגם אדון"
"תני לי לבדוק", שרירי הרגליים שלה מתהדקים ונרעדים, אני מעביר יד רכה לאורכם. לפתע אני מניף את ידי וסוטר ללחיי הישבן בחוזקה, "את יכולה עוד".
"כן אדון", היא פולטת.
"אני אשכיח ממך את הכאב", אני אומר. אצבעותי מתחילות לגשש לכיוון שפתי ערוותה.
"תודה אדון"
אני מחדיר את אצבעותי בעדינות בין רגליה, משפשף במקצב אחיד. בידי השניה אני מרפרף את קצה השוט על גבה. אני מרגיש אותה מתרטבת והולכת. לבסוף אני מפסיק ושולף את איברי.
"החלטתי להעניק לך את הזכות לענג אותי"
"כן אדון, בבקשה. תן לי לשרת אותך"
אני ניגש אל הקצה השני של קורת העץ, היכן שראשה מוצמד באמצעות הקולר אל הקורה. אני מורה לה לפסק את שפתיה ומחדיר את איברי לפיה.
תחילה היא מלקקת את קצהו בתנועות מעוגלות. אני נוהם לעברה את שביעות רצוני ומתחיל להחדיר את איברי עמוק יותר ויותר אל תוך גרונה. היא נאבקת תחילה, מנסה להתרגל לנוכחות העצם הגדול בבית הבליעה שלה. לאחר כמה חדירות היא מתרגלת.
כך אני ממשיך עד שקצה אפה נוגע בבטן שלי. חודר ויוצא, חודר ויוצא. עד שאני מרגיש את השיא מתקרב.
"כלבה טובה", אני אומר תוך שאני נשלף מפיה, "היית כלבה טובה. עכשיו מגיע לך פרס. מה את רוצה ?"
"תזיין אותי", היא נאנקת כאילו מתוך טרנס של עונג, "תזיין אותי חזק".
"את רוצה שאני אזיין אותך כפרס ?", אני מטעים.
"כן ! בבקשה אדון", פניה סמוקות אף יותר מישבנה המוצלף.
"אין בעיה, כלבה. אני אזיין אותך". אני ניגש אל מאחוריה והיא מחדשת את עמידתה על קצות האצבעות. ישבנה, לבנבן כמעט שנהבי, מזמין אותי להכנס.
אני מחדיר את איברי רק כדי נגיעה רכה אל בין רגליה ומחכך אותו בה.
"תכניס אותו, תכניס אותו עכשיו !", היא צועקת אלי.
אני נסוג אחורה במהירות, ידי נשלחת אל השוט. "את שוכחת את מקומך, כלבה"
"לא, לא. אני מצטערת אדון. סליחה. זה מרוב הרצון לשרת אותך"
"בלי תירוצים", אני אומר בשקט ומצליף בה. אני רואה בתנועותיה את כאב השוט על איבריה המגורים. בצעד מהיר אני ניגש כדי לאחוז בפניה.
"את עומדת להזיל דמעות ?", אני שואל בתקיפות.
"לא אדון", היא מושכת באפה.
"אם תבכי עכשיו אני לא אזיין אותך"
"אני לא בוכה אדון", היא בולעת את דמעותיה ומחייכת לעברי חיוך מאולץ.
"מצוין", אני אומר וניגש אל מאחוריה. הפעם אני חודר ללא עדינות, בתנופה אחת. היא נאנקת.
אני חודר עמוק וחזק, ידי אוחזות במותניה הדקות. היא גונחת בקול רם. אני מרגיש אותה מתפתלת לפתע, עקבי רגליה עולים גבוה יותר ויותר, דבר המכווץ את שרירי ישבנה על איברי.
"אני מבקשת לגמור, אדון", היא צועקת.
אני מתעלם וממשיך.
"אדון ! אני מבקשת לגמור..." המשפט מסתיים בגניחה ארוכה.
"את רשאית לגמור", אני אומר ומרגיש אותה רועדת ומתכווצת כולה מעונג. אני פולט לתוכה בזרם אדיר.
שניות ארוכות לא נשמע קול מלבד נשימותינו הכבדות.
"אני הולך להתקלח", אני אומר ולא יכול להמנע מלהוסיף בחיוך - "את פה בנתיים חכי לי ריש"

"שלא תעזי לגמור לפני שאני מרשה לך. זה הכלל החשוב ביותר ואותו אין להפר בשום מקרה, ברור ?"
"כן אדון", היא אומרת.
יש לה עור לבנבן-חלבי וחיוך אדמדם שאותו היא מנסה להסתיר. היא רכונה על ברכיה למולי, עיניה נעוצות בשטיח העבה.
"לא שמעתי אותך, תרימי את הראש"
"כן, אדון", היא חוזרת בקול רם. פניה סמוקות.
"מצויין. עכשיו תזדקפי, חזה קדימה, ידים מאחורי הגב"
היא מזדקפת על ברכיה, החזה המלא שלה מצביע לעברי, כל כך לבן, כל כך חלק.
אני פוסע צעד אחד קדימה אליה. האיבר שלי מתקשח, כמעט מסתיר לי אותה. אני מעביר אותו בתנועה איטית על שפתיה הפסוקות. היא לא מתאפקת ומנסה להכניס אותו לפיה.
בהחלטיות אני שולף אותו החוצה וסוטר לה על לחיה, "אמרתי לך למצוץ ?"
"לא אדון", היא מסמיקה עוד יותר, ספק מהסטירה, ספק מהבושה.
"את תעשי מה שאני אומר לך, לא יותר ולא פחות", אני אומר בתקיפות אולם גב כף היד שלי משוטטת על לחיה כאילו בתנועת ליטוף הסותרת את המילים.
"כל מה שתגיד אדון"
אני שוב מעביר את איברי על שפתיה. הפעם היא מתאפקת עד שאני מורה לה להכניס אותו לפיה.
תנועות לשונה הקצובות הולכות ומתגברות כשאיברי מגיע עמוק יותר ויותר בפיה.
לבסוף אני מרגיש כי אני מתקרב לשיא ועוצר אותה.
"על המיטה. שכבי על הגב ברגלים מפוסקות. וחכי לי"
היא עושה כדברי, קמה על רגליה ונשכבת על גבה. אני עומד מולה ומתבונן בה. אני יכול להרגיש את רטט הציפיה בשיפולי בטנה החלקה. רעידות קטנות, כמעט בלתי מורגשות אולם אני שם לב להן. זהו תפקידי, היא שייכת לי ועלי להשגיח על כל פרט ופרט בה.
אני מחליט להנות מהציפיה. יהיה זה תרגול טוב בשליטה.
"חכי פה עד שאחזור. אני מזכיר לך - אל תעזי לגעת בעצמך"
"לא אגע, אדון"
אני יוצא החוצה מהחדר, נכנס לחדר השירותים ומביט בעצמי במראה. הידיעה שהיא שוכבת שם בחדר, מסעירה את דמי. אני מנסה למשוך את הרגע ככל שאפשר, להנות מכל שניה. חיוך רחב מתפרש על שפתי אולם אני משתלט עליו, יש לי משימה חשובה לבצע, אין פה מקום לקלות דעת.
אני חוזר לחדר השינה. היא נמצאת שם באותה תנוחה שהשארתי אותה. שפחה ממושמעת.
אני מתיישב לידה על המיטה בשתיקה. אצבעותי מטיילות על ביטנה וחזה באיטיות. אני מבחין כיצד היא מנסה להשתלט על עצמה, שלא לפלוט גניחה.
לבסוף אני מגיע אל שפתיה התחתונות. היא רטובה לחלוטין כבר.
"אני מרשה לך לגנוח", אני אומר, "רק לגנוח. לא לגמור"
"תודה אדון", היא בקושי פולטת לפני שתנועות אצבעותי שולחות אותה לסדרת גניחות והתפתלויות.
לבסוף אני מגיש את לשוני במורד ירכיה הפנימיות. לאט לאט אני יורד אל בין רגליה. לשוני מטיילת בריבועים ומעגלים עדינים בעוד אצבעותי חודרות אותה, תחילה אחת, אחר כך שתיים ולבסוף השלישית.
היא מתחילה להשתולל בפראות, גונחת וצורחת. אני מגביר את הקצב, יד אחת עולה אל בטנה להרגיש את מקצב התכווצויותיה.
"אדון... אדון", היא צועקת, "אני מבקשת רשות לגמור"
אני לא עונה רק ממשיך
"בבקשה... בבקשה אדון" היא מתחננת ותחנוניה רק גורמים לי להמשיך ביתר שאת.
"אני לא יכולה... אני... אדון..."
"את רשאית לגמור", אני אומר לבסוף וצעקותיה הרמות מתחלפות במבט מרוכז, כאילו כלום לא קיים מלבדה.
אני מרגיש אותה גומרת, לפי רפרופי בטנה ומתחיל לשפשף את איברי המגורה עליה.
אנחנו שותקים כך ביחד, דקה ארוכה. מבטי חודר את עיניה והיא מחזירה לי מבט אסיר תודה.
מתנשפת, אני מוביל את ידה אל איברי, "תשפשפי".
היא ממשיכה בכך ועכשיו תורי להתפתל. אני מתקרב לשיא ומנחה את ידה להגביר את הקצב.
לבסוף איני יכול עוד לעצור בעצמי, זרם חזק של נוזל לבן נפלט ממני על בטנה וחזה.
אני מתיר לה לשחרר את ידה, "כנסי למקלחת", אני אומר והיא עושה דרכה לשם.
עוד מעט אצטרף אליה ואז יגיע זמן הרוך.