"כלבה מרדנית, הא? אני אוהב את זה שאת מרדנית, בואי נראה כמה את יכולה לספוג"
ואני חורקת שיניים, לועסת את השפתיים, גאוותנית, סופגת. כיסוי העיניים גורם לי לרעידות לא רצוניות, אני לא יודעת מאיפה זה יבוא, מפחדת. פחד שגורם לי לנטוף. והוא מכה. ועוד מכה ניחתת עלי, ועוד אחת, כל פעם על לחי אחרת, כל פעם יותר חזק ויותר חזק. הוא מתמקד בלחי אחת, והיא כבר בוערת, אני מרגישה את השריפה, ואני צועקת, ואני לא אגיד את המילה, לא אגיד, לא אגיד, אני אשתוק ואספוג. גאוותנית.
המכות ניחתות מכל עבר, והוא כבר לא נותן לי פרק זמן לעכל, מכה אחרי מכה אחרי מכה שורפת את הישבן, כואבת עוד יותר ועוד יותר, ואני לא מוכנה להגיד את המילה.
זה כואב, כל כך כואב, ואני לא מוכנה להגיד את מילת הביטחון. אבל אז זה בא, לא המילה המוסכמת, המילה המתבקשת. זה עולה מתוכי מבלי שארצה. ממעמקי הבטן, מהמקום הכי קדמון, כבר אין גאווה, יש רק כאב. אני צורחת:
"די!!!"
באותה שניה הוא מפסיק ומחבק אותי מאחור, אני מותשת ודואבת, הוא מלטף "לזה בדיוק חיכיתי, כלבה מתוקה, שתישברי, שתודי שאת כבר לא יכולה, לשלוט ברוחך" תוך כדי המשפט הוא מחדיר לתוכי 2 אצבעות כדי לגלות שאני מאד רטובה, לגעת בי בדפנות ולהוציא ממני צעקות של בכי וסיפוק.
מעניין שמשני מפגשים מאד ארוכים, רווי סקס נעים מלטף וכיפי, שהשליטה ממש לא הייתה החלק המרכזי שבהם, מה שהכי מעורר את דמיוני הם אותם רגעים ספורים אלו, שאני הייתי הכלבה והוא היה האדון.
פוסט נפלא שנכתב על ידי גרין מייל ופורסם בישראבלוג ב- 2005