|
|
|
"את רכה", היא אומרת לי כשנכנסת לתוך החיבוק העוטף שלי.
חברה.
זקוקה לחיבוק
כזה עוטף, מכיל, אוהב
ומקבלת אותו באהבה.
ואני, מופתעת.
רגילה לשמוע שאני רזה, קשה, זוויתית
ופתאום ה"רכה" הזו, מין רוך כזה שבא מבפנים.
עם ההבשלה, עם הנשיות, עם ההבנה הברורה שאני נאהבת.
רכה?
לגמרי שם. אני רכה.
יש שני סוגי גברים, בהכללה גסה.
הנותנים (givers) והלוקחים (takers).
המקום הטבעי של הגברים הוא המקום הנותן - מעניק, שומר, אוהב ומגן. גבר בטוח בעצמו, מצליח ונינוח כמעט תמיד יהיה שם.
התפקיד שלי, כאשה, הוא לאפשר לגבר שלי להיות במקום הזה. מתוך מקום רך, אוהב, מכיל ומעניק.
בן ה18 חזר הביתה לסופשבוע.
סיפר לי שכששואלים אותו מי מודל החיקוי שלו, הוא אומר שאני.
נמסתי 🥰
מעניין איך יראו חיי מעכשיו אם אפעל תמיד על פי התשוקות שלי, בלי פחד.
ההחלטה שלי לשנה החדשה
היא לוותר על הזכות לוותר.
על הזכות להרים ידיים, להסתלק מבלי להתמודד. ללכת מבלי לפתור.
מעולם בעצם לא הייתה לי את הזכות הזו, ובכל זאת, דווקא במקומות החשובים, לעיתים השתמשתי בה.
לא עוד.
יש עדיין מסיבות?
איפה מוצאת קישור לרישום?
תודה }{
היה כל כך כיף אתמול.
כיף בסיסי, פשוט, של חברים, של צחוק בלי הפסקה, של אוכל טוב, של הנאה.
צחקתי כמו שלא צחקתי הרבה מאד זמן. הייתי נוכחת ממש.
ועכשיו, נזכרת בכיף הבסיסי הזה, ונזכרת שקצת שכחתי להחזיר אותו לחיי בשנים האחרונות. כזה אני רוצה.
כהתקשרתי לבדוק למה ההעברה לא בוצעה, דיווח לי הלקוח שהצ'ק נשלח בדואר.
התאפקתי לא לשאול האם נשלח על גב גמל או עם יונה.
כן, אני יודעת, לא קשור לכאן, אבל אני בטח לא יכולה לספר את זה בפייסבוק... :-)
היכולת שלי לאמר שלום לאדם שהיה חשוב מאד בשבילי ועשה לי הרבה טוב.
אבל גם ויתר עליי פעם אחר פעם אחר פעם.
ותמיד אני הרגשתי אשמה, כי עשיתי את זה ואת זה ואת זה.
ורק אתמול פתאום נפל לי האסימון שזה פאסיב אגרסיב, התעללות ברמה הכי פשוטה.
ואתמול החלטתי שמכיוון שוויתר עליי שוב הפעם, הפעם אני מוותרת עליו.
לא שם.
בכל זאת עם אהבה, הכרת תודה על מה שנתן לי, ושחרור לא מתוך ויתור אלא מתוך הבנה והשלמה.
מעניין עד כמה לפני כשנה הוא היה בשבילי התגשמות האידאל.
והיום. לא.
היכולת שלי לחצות מחסומים שפעם נראו לי בלתי עבירים בעליל.
עדיין מפתיעה אותי, למרות כל השנים.
מי היה מאמין שבגיל 46 אהיה עדיין בתנופת עשייה, צמיחה וגדילה משמעותיות כאלה?
