אני שונאת שקרנים.
שונאת שמשקרים לי.
כשמישהו מסתכל לי בעיניים (או בפומית של הטלפון, או במקלדת, זה לא משנה בכלל)
ועונה לשאלה ברורה ומפורשת שנשאלה בתשובה שהיא שיקרית.
זה מטריף אותי.
זה זלזול בי, באינטילגנציה שלי, בכבודי, בזכותי להחליט החלטות על בסיס מידע שלם.
בדרך כלל מדובר בשני סוגי שקרים: גיל ומצב משפחתי.
מצב משפחתי קל לאבחן, הם מפילים את עצמם בפח אחרי שנייה.
אבל גיל?
יצאתי פעם עם מישהו במשך כמה חודשים עד שממש במקרה גיליתי שהוא שיקר לי (בפעם השנייה!) לגבי הגיל. ולא משנה אם מדובר בשנה או בחמש שנים, הוא הסתכל לי בעיניים אחרי שתפסתי אותו בשקר אחד, התנצל ואמר: "לעולם לא אשקר לך שוב". זה היה שקר.
קרה לי לא אחת ששיקרו לי לגבי הגיל כאן (מלמטה או מלמעלה), למרות התייחסות מאוד ברורה לנושא בפרופיל שלי.
לעומת זאת, יצאתי פעם עם מישהו (מכאן) שגילו הרבה מעל הגבול הרשום. מערכת קצרה וסוערת שנגמרה בשברון לב, אבל לא זה העניין.
כשפנה אליי, אמר את גילו והשאיר לשיקול דעתי מה לעשות עם זה. והחלטתי. החלטה ברורה ומודעת
ועכשיו...
לא יודעת כל כך איך להתנהל עם העניין.
מצד אחד, התגובה המיידית שלי היא לקום וללכת (או לחסום או לנתק, אם האינטראקציה נעצרה בשלב הזה). גם כי לא מעניינת אותי מערכת יחסים שמתחילה בשקר וגם כי מי שמרגיש צורך לשקר מולי מתחיל מעמדה נמוכה של חוסר בטחון מולי והאם יתאים לדרישות שלי, ולא בא לי כזה...
מצד שני, זה הפך להיות סטנדרט. ואנשים מרגישים כאילו אם אמרו בפגישה ראשונה (או בכל שלב מוקדם מספיק) את גילם האמיתי, אז כאילו הם בסדר. ואם אמשיך עם ה"ראש בקיר" שלי, בסוף אשאר לבד...
אשמח לשמוע דעות מנומקות לכאן ולכאן.
