אני חולה בשר. תמיד הייתי.
נראה לי שלמדתי בעל פה את התמונה עם המספרים, שתלויה בסופר מעל הראש של הקצב, עוד לפני שידעתי חשבון בסיסי.
אבל, למי שמכיר אותי באמת, בתוך תוכי, פקסטריאן אנוכי.
וזה מעניין, כי את המילה למדתי רק אמש. שם בין זכרון נושן על דלי שרימפס ג'מבו בהפלגה לחופי שבדיה, לבין חופן ברבוניות מטוגנות, חצי לימון מלא מיץ וצלחת סלטה משוויה, לניגוב, על חופי הים התיכון.
אבל בואו, אם כבר על חופי הים התיכון, אז מרסיי.
בויבז מהביל לצד פרוסות באגט שנצרבו עם חמאה ושום, מספר סוגי דגים, חתיכות מבושלות בתוך מיצי תאוותם של ירקות שורש, תבלינים ויד שמנצחת על הכל.
הייתי סותם את הפה, סולח על זה שמדובר רק על ברבוניות ומוותר על ריח הגשם והטיפות שפוגשות את הים. מי שלא טעם מרק דגים אמיתי, לא באמת יבין על מה אני מדבר...
מנת הבויבז אמש במשחקי השף, עשתה לי חשק...
מכיר את התחליפים בארץ,
גם את הטובים שבהם.
נראה לי שאת פרץ הנוסטלגיה הזה אפתור רק בכרטיס טיסה.
