פעם הייתי בדס"מי...
מנטלי...
סדיסט.
למשל... לפני עשור וקצת כשהיד שלי החזיקה את הצוואר שלה תוך כדי שאני דוחף את הראש שלה לתוך המים... ידעתי שאחרי חמש שש פעמים כאלה לכל היותר, גם זו שלא יודעת לבקש, תתחנן לחיה, רק כדי להצליח להסניף מעט אוויר, לח, מהול במים חמימים מהג'קוזי, קורטוב תאים אנושיים וריר, מלא ריר ודמעות, נזלת, איפור מרוח של יצאנית מסוממת מלוינסקי בואכה תחנה מרכזית חדשה, בארבע בבוקר.
וזה עבד. יש משהו קמאי ברגעים האלה, בהם פבלוב פוגש את אריקסון, במקום החייתי הזה בין המודע ללא מודע, שם בדיוק, כמו פיצאיולו בנאפולי, אתה חותך במחי יד את הבצק ומראה לעולם את קשרי הגלוטן, מחילה, הסינאפסות במוח.
וכשזה נגמר, היא מצטנפת בתוכך, רטובה עד עצם, כמו כלב עזוב שאימצת מהרחוב בגשם זלעפות, לטענתה, הכי מכוער שלה אוור, אבל אתה, וול, ברגעים האלה אתה היית מוכן למות עם חיוך.
היום.
אתה מוציא שתי אצבעות שניה לפני אורגזמה, כי בא לך לעשות קצת אדג'ינג, והיא מסתכלת עליך במבט של "מה אתה חושב שאתה עושה אדוני?" ואתה מבין שאם תעשה זאת שוב, היא תכתוב עליך תלונה למועצה לשלום הנשלטת, תתלונן על זה שאתה משמיד דגדגנים מדופלם והכי קרוב שתגיע לבדס"מ יהיה בצפיה משותפת ב-50 גווני שחור לבן עם עבד וחמודי בקנטינה של הכלא.
ברור שהיא לא יודעת לבקש. רק דרישות יש לנשלטות של היום.
